פרשת שלח-לך – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת שלח-לך במשכן הכוונה
"אמר ר' שמעון מפרשה זו למדתי סוד החכמה, ונשמע ממנה סודות עליונים ויקרים. בוא וראה, הקב״ה משבח בתורה ואמר, לכו בדרכי, ועסקו בעבודתי, ואני אביא אתכם לעולמות טובים לעולמות עליונים. אנשים שאינם יודעים, אינם מאמינים, ואינם מסתכלים, הקב״ה אומר להם, לכו ותרגלו עולם הטוב ההוא, עולם העליון הנחמד ההוא. הם עונים, איך נוכל לרגל אותו ולדעת כל זה" (זהר שלח-לך, פס' נה', מאמר עלו זה בנגב).
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת שלח-לך על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת שלח-לך מרכיבה את הנרטיב הבסיסי של ההיסטוריה של עם ישראל, וקשורה בשליחת התודעה שלנו למסע האמיתי. הפרשה מצביעה על התהליכים שיקרו לנו בעבודה כאשר נרצה לעלות לארץ ישראל, כאשר נרצה לעלות לעולם אצילות. יתגלו אז אילו פחדים, רתיעות ורפיון ידיים יש לנו בעבודה. אלו הם הדברים שהפרשה מלמדת אותנו להביא לתיקון. כל אלה היווה בסיס לחטא המרגלים, הלא הם שנים עשר נשיאי ישראל, המובחרים, שנבחרו לעלות לתור ולרגל את ארץ ישראל, עפ"י הציווי שנמסר למשה "וידבר יהוה, אל משה לאמר שלח-לך אנשים, ויתרו את ארץ כנען, אשר אני נותן לבני ישראל: איש אחד, איש אחד למטה אבתיו, תשלחו כל נשיא בהם" (במדבר יג', א'). להיכנס לארץ ישראל זה להחזיר למקום את כוונת השורש שלו, כך שתהיה בו נוכחות של שכינה, אולם כאשר אין רצון למשוך את ההתפשטות של השכינה עד לבריאה הגשמית, אזי אנחנו לא מממשים את תפקידנו כישראל. כדי לחדד את הענין, חטא המרגלים לא היה בעצם הריגול, כאילו לרגל את הארץ זה לא טוב, אלא שנאמר מפורשות כי עלינו לרגל את הארץ, השאלה היא באיזה עיניים מרגלים אותה. אין הכוונה לרגל אותה בעינינו הגשמיות, אלא בעיני נשמתנו, וזו גם הסיבה שהתורה נותנת לנו את הציצית, את הזכרון באיזה עיניים עלינו לרגל. אותו חטא המרגלים גם לאריכות הגלות ועמה לחורבנות בתי המקדש והבקיעה של החומות.
עפ"י הפרשה ארץ ישראל היא מקום שאליו מתקבצים ישראל, כדי להוות נקודת החיבור שבין הבריאה הגשמית והקשר שלהם אל העליונים, כלומר ישראל היא שורש העולם הגשמי כולו כמו גם היכולת שלו להיתקן. בעל הסולם מסביר כי ארץ ישראל נבחרה עבורנו, לזהות מסויימת, כדי לממש תפקיד מסויים ביחס לאומות העולם כולו. נקודת הענף של השורש של הבריאה הגשמית, היא גם הפתח לעליה לעולמות הרוחניים, למציאויות נשמתיות, ופרצוף ישראל סבא ותבונה (ישסו"ת) שבעולם אצילות, הוא שורש ישראל ושורשה של ארץ ישראל. לכן זהר הפרשה משופע בחזונות ובחזיונות של עולמות רוחניים, ובעיקר את הכח שנקרא 'עטרה של משיח'. משום שבארץ ישראל יש את הנקודה שהיא קודש הקודשים, היא הנקודה הרגישה ביותר לכל הדתות המונוטאיסטיות, וכך היא גם נקודה מאוד נפיצה ודליקה. ומכיוון שהשליטה של הקליפה בארץ היא מאוד גדולה, אין פלא שגדולי ישראל, נבחרי העדה, נשיאי עשרת השבטים (חוץ מכלב נשיא שבט יהודה, ויהושע נשיא שבט אפרים) נכנסו וראו את עוצם הקליפות ופחד אחז בליבם, וזה היה גם חטאם, המחשבה שלקליפה יש יותר כח משיש לבורא.
תלמוד עשר ספירות מסביר כי מהזיווג דהכאה הראשון ועד המדרגה האחרונה בפרצוף הראשון שהתפשט, נקבעת מערכת יחסים של ראש, תוך סוף. 'סוף', או 'רגליים', הוא אותו חלל פנוי, מרחב שבו אדם יכול לבחור איך הוא רוצה לעבד את יסורי הגדילה ויסורי התיקון שלו, לפיכך צו המרגלים נובע מהצורך בתיקון הרגליים. כלומר הרגליים ניתנו לשותפות האדם, שהם עולמות אבי"ע, ששם בינה נוגעת בנו. ארץ ישראל זו הנקודה בגשמיות שבה הרוחניות נוגעת, העליון נוגע, ומשם זה מתפשט לכל העולמות, לכל מה שיכול להלביש את זה. לכן פרשת שלח-לך היא כל כך קריטית, משום שהחטא הוא לא רק ביחס לישראל, או לזמן מסויים, אלא מדובר בעיכוב בשביל העולם כולו.
לאחר חטא נאמר 'וישכמו בבקר, ויעלו אל ראש ההר לאמר: הננו, ועלינו אל המקום אשר אמר יהוה כי חטאנו. ויאמר משה, למה זה אתם עברים את פי יהוה; והוא לא תצלח' (במדבר יד', מ'-מא') למה משה אומר 'והוא לא תצלח'? אומר הפרי צדיק שיהיה זמן שזה כן יצליח, כלומר הנסיון להעפלה לא יצלח עכשיו, באותו הזמן, ויהיו ניסיונות שגם בהם לא יצלח, אולם יהיה רגע, תהיה תקופה שבה העפלה לארץ ישראל כן תצליח. זה ענין של הזיהוי של הדור, איך קורא את זה דור המדבר, שמצרים יותר מופנמת בו ואיך מגיע דור חדש שמרגיש צורך לעלות לארץ ישראל.
זהר הפרשה עוסק באחת ההתגלויות הגדולות ביותר של סיור בעולם אצילות דרך חטיבת 'רב מתיבתא'. התורה משתמשת במילה 'לתור', אך הזהר מכנה אותה 'פרשת המרגלים'. באמצעות המרגלים והחיבור הנשמתי שלו אליהם, שהם נשיאים, מבקש משה לחוות את המציאות של ארץ ישראל. הזהר אינו מתייחס לריגול כאל תהליך איסוף מידע חתרני, אלא שאיסוף מידע הכרחי למהלך רוחני. מדוע עלינו לרגל את העולמות הרוחניים? משום שאי אפשר לגדל את הנשמה בלי ידיעות על עולמותיה, לכן צריך לתור אחר עולמות אלו, צריך לדעת את החוקים, את הגדרים, את הדרישות, צריך להביא מודיעין מהעולמות העליונים, איך זה יכול להתפשט ובאיזה תנאים. ומכיוון שאיננו יכולים לתור אחר עינינו, צריך את התורה וכן ללכת אל האבות ואל האמהות, אל כח השורשים שלנו, כדי לקבל את העיניים שבהם אפשר לתור.
בהחמצה, בחולשה של הזכרון של התודעה של דור המדבר, של דור דעה, הם מעניקים לחבורת זהר את האפשרות לתקן את זה על ידי עליה לתוך ארץ ישראל, עליה אל העולמות הרוחניים. רב מתיבתא, שזו הנשמה הגדולה שמנהלת את מערכת הנשמות, הוא ראש הישיבות הכולל, מעביר את חבורת הזהר בכללותה, ככנסת ישראל, כדגם קטן, סיור בעולמות עליונים, סיור בישיבות עליונות, הוא מתאר את המעברים מישיבה לישיבה כמו גם את מצב הנשמות. וכך ישנו ניסיון לתאר אל מול הקליפה האוחזת בתודעה האנושית, למטה, תודעה שהיא פתוחה ומשוחררת מכל הכבלים של הכח המדמה, של תפיסת המציאות, ושל ראיה בכלל. אז עומק החדירה של חבורת הזהר, כשלעצמה, עושה תיקון למרגלים, משום שהיא מצליחה לתור את הארץ, לתור את הרצונות, לא רק בשביל עצמה, אלא כדי לשחרר את הקליפה של ארץ אוכלת יושביה, של המציאות הגשמית.
אם כך, באמצעות הקריאה שלנו את הזהר, חב' הזהר הם המרגלים שלנו. אנחנו שולחים חלקים בעצמנו, כדי ללמוד משהו על ההרגשה או על האופנים, על הצורות, כדי לקבל איזשהי צורה, איזשהי הרגשה של העולמות העליונים. תנאי הכניסה לארץ ישראל, לאצילות, כפי שמסביר משה לנשיאים, הוא שצריך לעלות דרך הנגב, שזה לעלות דרך מצב נפשי מאוד מסויים, שהוא מנוגב מכל שכר והארה, מנוגב מכל יכולת של רצון לקבל, הוא צחיח ומנוגב מכל יכולת הרגשה. הנשיאים לא תיארו לעצמם את העוצמה של מה שהם צריכים להתמודד איתו, וכאשר הם חוזרים, הם אומרים שאין כח בישראל, כפי שהם, או אפילו בהנהגה הנוכחית שלהם, לתקן או לסור מן הקליפה. והדבר המרכזי שהם נכשלים בו, זה אי ההבנה של החיבור הנדרש, כדי להתגבר. אין חיבור ביניהם, אין להם חיבור אל השורש, כמו ליהושע באמצעות הברכה של משה, ואין להם את האינטואיציה העמוקה הנשמתית של כלב בן יפונה. האינטואיציה של ללכת אל המקום שמחבר אותו אל זכות האבות. זאת אומרת ללכת אל חברון. 'ללכת לחברון' זה לא רק במובן של המקום, אלא לחפש חיבור שיהיה מסוגל לחשוף את הכח של השכינה, ואת הרצון שלה להתגלות, בעיקר בארץ ישראל. שכינה שייכת מאוד לארץ ישראל.
סיפור שלח-לך מעיד על כלל ההיסטוריה של ישראל, התקוה שלהם, היכולת שלהם לפעול, מתי הם יכולים לפעול, באיזה חיבור הם יכולים לפעול, ולעשות את המעשה שמגדיר את השם שלהם ואת המקום שלהם. אומר זהר הפרשה:
נה) אמר ר׳ שמעון מפרשה זו למדתי סוד החכמה, ונשמע ממנה סודות עליונים ויקרים. בוא וראה, הקב״ה משבח בתורה ואמר, לכו בדרכי, ועסקו בעבודתי, ואני אביא אתכם לעולמות טובים לעולמות עליונים. אנשים שאינם יודעים, אינם מאמינים, ואינם מסתכלים, הקב״ה אומר להם, לכו ותרגלו עולם הטוב ההוא, עולם העליון הנחמד ההוא. הם עונים, איך נוכל לרגל אותו ולדעת כל זה.
יש פה הגדרה מאוד מסויימת של ישראל, שהיא הגדרת החיבור בין תורה למקום, ובין אומה למאור שלה. כדי להמיר את האור למאור, כדי לאפשר לתורה את הפעולה שלה בעולם כמתקן, כמאור המחזיר למוטב, היא צריכה שאומה והחיבור שלה יעשו לה מקום. אולם כאשר מסתכלים על הארץ, היא מכוסה מאיתנו, ככנען, היא משועבדת באופן הכי עמוק לקליפות, עבד עבדים, ההיפך מטבעה, שזה ישראל, חירות. אולם אם המבט מחובר אל התורה, אם אנחנו אוחזים בה וקוראים אותה מתוך החקירה והאמונה, אז נהיה מסוגלים לפנות ממנה את הקליפות של עתידה, של מה שהיא אמורה להיות.
לסיום, אחד התיאורים בזהר הוא החזון של חבורת הזהר, לא חזון של פרט, של נביא, אלא חזון נשמות ישראל, ותכונת הנבואה ששייכת לטבעם בארץ ישראל. חבורת הזהר נכנסת למצב שבו היא עוברת סף תודעה והם נכנסים יחד לחלום משותף. לחזון משותף. זה לא חלום או איזשהו מסע תודעתי, שינוי תודעתי שחל באחד, אלא הוא חל בכלל. במערכת נשמות שעוברת מסע משותף. כך, פרשת שלח-לך היא המתנה הנפלאה ביותר שבו תודעות יכולות לחוות ולהיות מציאות בעולמות אחרים, לראות את המציאות באופן משותף, מעבר למה שכל מערכת החושים וההסכמה האנושית, מקבלת אותה. זו תודעה משותפת שמעלה את עצמה, ומתוך העליה בוראת מציאות שונה, בוראת עולמות.
