פרשת קֹרח – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת קֹרח במשכן הכוונה
"ומשיב, אלא כל דבריו של שלמה המלך על סוד החכמה נאמרו. בוא וראה, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, זה הוא שאדם צריך לכלול השמאל בימין, וכל מה שהוא עושה, צריך שלא יהיו אלא כלולים בימין. כל אשר תמצא ידך, זה שמאל שנקרא יד. לעשות בכחך, זה הוא ימין, כש״א ימינך ה׳ נאדרי בכח. וכיון שאדם נזהר שכל מעשיו יהיו לצד ימין ויכלול שמאל בימין, אז הקב״ה שורה בתוכו בעולם הזה, ויאסוף אותו אצלו לעולם הבא ההוא" (זהר קרח, פס' ל', מאמר כל אשר תמצא ידך בכחך לעשות).
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת קֹרח על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים והצטרפות לסדרת 'זהר השכינה-חברים מקשיבים לקולך' (גם בזום) לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת קֹרח בתוך ספר במדבר, ממשיכה את מסע בירור התיאום שבין הנברא לבורא. כל ספר במדבר הוא בירור כל ההפרעות, בכל המישורים שיש בעם ישראל להבין או לישם את התאמה לתפקידו, את ההתאמה למחשבת הבריאה ואת ההתאמה לתורה. את בירור ההתאמה בין ישראל לתורה ראינו בחטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים, את ההתאמה לארץ ישראל וצורת העליה הרוחנית ראינו בחטא המרגלים, שהוא העמוק ביותר וקובע את שנות הגלות של ישראל. ופה, בפרשת קֹרח מגיעים אל אי יכולת התיאום שבין משה לדורו, והאופן שבו מתבטא רצונו של הבורא כלפי ישראל. ופרשת בלק, בהמשך, תייצג את חוסר התיאום שבין ישראל לאומות העולם.
בזמן התיקונים, שהוא זמן השכינה, במהלך שיתא אלפי שני, טרם גמר תיקון, אנחנו עובדים תחת צמצום ב', שזה האופן שבו הכלים, צורות התודעה, הנשמות, עובדות בהתכללות בבינה, מה שכולל בהכרח הכרה במדרגות, הכרה בתוקף של מדרגה עליונה השרויה בתוך המדרגה התחתונה, וההכרה שקו אמצעי הוא היחוד שבין ימין ושמאל, כאשר החסדים, הימין, הג"ר, שולטים על חכמה, על השמאל, שהוא הגוף. כך נבנה קו אמצעי, כאשר השמאל הוא תחת שליטת הימין, כלומר החסדים מלבישים את החכמה ואף שולטים בה. ישראל, נקראים ע"ש קו אמצעי, כי העבודה שלהם היא עבודת היחוד. כלומר שהנטיה הטבעית שלהם היא מחלוקת. ההתגברות על המחלוקת שנוצרת בין שמאל לימין, היא זו שמאפשרת יצירת מציאות חדשה, כזו שיש לחסדים ולגבורות שיתוף פעולה, עם מטרה משותפת. קֹרח אינו איש נחות מדרגה, אלא להיפך, הוא בעל השגה ואף בעל כח נבואה. הוא אינו רוצה את העבודה על סדר המדרגה, מבחינתו ישראל כבר בגמר תיקון, שכן כולם עמדו במעמד הר סיני, ולא צריך את היררכית הלימוד, כלומר מישהו שילמד או שיהיה המתאם של ישראל עם התורה, עם דבר ה'. וכן גם כולם נביאים כי ישנם מתנבאים במחנה. אם כך, השם קֹרח נובע ממצב שבו מפרידים ימין משמאל, ונקרא גם 'ימא דקפא', כלומר כאשר בשמאל ישנם חמישה כלים, אולם האורות שבהם קפואים ולא יכולים להאיר, משום שהם ללא הימין, ללא החסדים.
המדרש אומר שהמקום שממנו שאב קרח את כוחו ליצור את המחלוקת הזו היא ראיית עתיד צאצאיו, ביניהם שמואל. שמואל הנביא מממש את התפיסה של קֹרח, שהיא ביזור ההיררכיה הרוחנית, אך בזמן אחר, בעת אחרת. קֹרח רצה שליטה וחשב שהכהונה חשובה יותר מהלויה, שזה אי הבנה של עומק השליחות והשירות של הלויים. הטענה הזו הולכת לעומק מבנה החסרון והתיקון של ישראל, ורואים את זה באופן שבו נעשית הבחינה על המחתות והקטורת וריפוי המגפה. הבחינה היא על מחתות נשיאי ישראל והקטורת, כאשר קטורת היא קשורת, כלומר כיצד קושרים שמאל וימין, כיצד קושרים את הרצונות והתאוה לחכמה, עם גדלות הבורא. המחתה והקטורת טווה את כל סיפור קֹרח, כי כאשר היא בידו של אהרון, בידי הימין, היא מאפשרת קשירה והפיכה של מוות לחיים.
יש משהו בטענת קֹרח, לא במניעים שלה, אבל בעקרון הטענה, שהיא מאוד דומה לטענת מרים. היא ידעה שהפרישות היא חלק מנטייתו של משה, וכמו תכונות האדם, כך מוליכים אותו. קֹרח אומר שאם למשה יש נטיה, משום שהוא נותן התורה, לצורך במדרגות, כי אי אפשר להוריד תורה למדרגה שווה, אלא צריך בשבילה שפלות וענוה. קרח אומר שיש חלק במבנה אישיותו של משה צורך במדרגות וחשד, שלא כמו מרים, שזה מפריע לגמר התיקון. אז יש מתח מאוד גדול, בכלל בקו אמצעי שקשור הזמן. כלומר יש בישראל רגישות מאוד גדולה לזמן, כי הוא נקודת מעבר, שלא ליפול כמו המרגלים ולומר 'עוד לא הזמן לעלות לארץ ישראל, ומאידך 'זה לא הזמן לזרז גמר תיקון', במובן של 'משיח עכשיו'. כך שכל המתחים האלו חייבים לצאת החוצה, כמו חסרונות, כמו קלקול, או כמו הגירוש מגן עדן, כדי שהאדם ילמד להכיר את כל אותם רצונות, שאפשר היה לכסות עליהם, אבל זה היה מונע את ההיכרות שלו את עצמותו כאדם.
אומר בעל הסולם באגרת סא', מתוך אגרות הסולם: "ואל יעלה על דעת מי שהוא, שאין האשמה בו, וכמו שכתוב (במדבר טז, כד) "האיש האחד יחטא וכו'". כי האמת אני אומר במר נפשי אשר כולכם חייבים בדבר הזה, וכזאת שמעתי מאדמו"ר ז"ל מקאלישין שהקשה על הכתוב (ע"פ במדבר יז', ה'): "ולא יהיה עוד כמחלוקת קורח ועדתו וכו'", כי לא נתקיים ח"ו זה הפסוק, דעדיין מצוי מחלוקת וכו'. ותירץ, דכוונת הכתוב אשר במחלוקת קורח ועדתו היה משה רבינו ע"ה כולו זכאי, וקורח ועדתו כולו חייב, והבטיח לנו הכתוב אשר בין ישראל עצמם לא יהיה עוד מחלוקת כזה שהאחד יהיה כולו זכאי והשני כולו חייב, אלא כן שני הצדדים חייבים ובאים במחלוקת מאז והלאה".
מדוע בעל הסולם שואל מדוע לא יהיה יותר כמחלוקת קרח ועדתו? הלא עדיין יש מחלוקת בישראל וכפי שנאמר, זה מה שמאפיין אותנו – המחלוקת. מביא בעל הסולם בהסברו את דברי האדמו"ר מקאלישין: שלא יהיה לעולם מצב שבו צד אחד צודק והצד האחר לא צודק. מנקודת המחלוקת הזו, תמיד יהיה צדק, גם אם המניעים אינם צודקים. כלומר מערכת היחסים תהיה הרבה יותר שווה. המחלוקת הזו עשתה את כל המחלוקות העתידיות מרחב של שיתוף והבנה שאצל אף אחד לא נמצאת האמת באופן מוחלט, כי התפשטות של משה לכל הדורות, עירבבה את כולם, ובכל אחד יש נקודת משה. זה אומר שמהרגע הזה ואילך אי אפשר להתייחס לזה כמו העמדה אל משה, אלא שבכל אחד יש משה, ואף אחד לא יכול להרגיש את עצמו צודק, באופן מוחלט. וזה התיקון שעשתה המחלוקת הזו.
עוד אומר בעל הסולם בפרי חכם, במאמר סוד ציץ, פרח ושקדים: "והנה בחינת פרח, הוא, ציור הנאה שבציורים, כשצייר מצייר פרח, תחילה עושה בחינת נקודות, זה למעלה וזה למטה. זה גדול ורחב קצר וצר. וזה קו וזה נקודה. וטרם הִגָּמֵר הציור, אין שום טעם באופן עמידת הקוים והנקודות. ואפילו אם הוא צייר, אך עדיין לא הגיע לדרגתו של המצייר, לא יוכל להשיגו. אבל בהתחבר אלו לאלו, נעשה פרח נאה, כפי חכמת הציור. לכן נראה להם, בחינת ציץ של הבריאה. דהיינו, נקודת כל נפש ונפש שצריך להשתלם בציור פרח אחד, לכן נראה להם סוד הערבות. וכל נפש שמגביה את עצמו, או משפיל את עצמו, הרי משנה בחינת הפרח שעלה במחשבה, ועל כן זה, צריך לזה"
טענתו של קֹרח מאוד קרובה לטענת דור אחרון, והיא שלכל אחד יש זכות על האלוהות, וכי מדוע הוא עליו להיות תלוי באחרים (במשה, בכהנים), למה הוא לא יכול לעבוד את הבורא באופן פרטי. עונה לו בעל הסולם דרך תיאור חכמת הציור. בחכמת הציור בעל הסולם מתכוון לעולם היצירה, כפי שהנשמה מצטיירת בגוף, אחרי שהיא החליטה להיברא. האופן שהאדם נוצר מחייב אותו, כדי לחזור לשורש בריאתו, לעבור דרך החיבור שלו לאחרים, כי הוא נולד מערכת אחת. אבל מערכת אחת אינה מספיקה, לכן הציווי הראשון הוא פרו ורבו. זאת אומרת שעל הריבוי להתלכד, כדי שיהיו לו מובן ומשמעות. זה העניין של ישראל, שאין רוחניות שהיא השגה של הפרט, האדם מגלה את עצמותו, את עצם היותו אדם, על ידי כך שהוא מתקשר ומתחבר לאחרים, כי אחרת זה כנגד פרו ורבו. אם לא היה בזה צורך, מספיק היה זכר ונקבה, כפי שהם נבראו. הלעומתיות של נברא, בתור יחידה של דכר ונקבה יחד, מחוברים, לא הייתה מספיקה וצריך היה לפתוח את זה. אפשר לומר שזה היה הציץ האנושי, שנפתח לפרח, שנפתח לשקד, שזהו גמר תיקון.
