פרשת צו – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת צו במשכן הכוונה
"וידבר יהוה, אל משה לאמר, צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העולה: הוא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבקר, ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו', א'-ב')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת צו על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
ספר ויקרא הוא תורת הכהנים, תורת מי שרוצה לכהן בקודש, של מערכת שלמה שיכולה לבצע פעולות של התקרבות, ושלוש הפרשות הראשונות, הן כמו ג"ר דבינה הן: ויקרא, צו ושמיני אשר ממשיכות את בראשית ב' (ספר שמות). כיוון ש'ויקרא' היא בחינת בינה, אז האופן שבו מלכות עולה, עולה על המזבח, עולה על מוקדה, מדברת על צמצום ב', על שיתוף מידת הדין במידת הרחמים. ישנו הבדל בין סדר הקורבנות כפי שמופיע בפרשת ויקרא לבין הסדר המופיע בפרשת צו. אם בפרשת ויקרא הקריאה להתקרבות היא טבעית בתוך האדם, בפרשת צו, מתוך הבנתו הרצון לקבל, עלינו לעשות יותר הכנות כדי להתקרב, לכן הקצב בפרשה זו יהיה שונה. 'וידבר יהוה, אל משה לאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העולה: הוא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו' (ויקרא ו', א'-ב') היא נוכחות שרוצה להלביש על עצמה את הזהות הזו, כאשר היא מכהנת, או שאוספת את כל מתנת קיומה לכדי חיים של כהונה, שנקרא 'גוי קדוש', דרך אהרן, דרך החסד. לכן כאשר ישנו אור חוזר, הדבר הראשון שהוא מתחיל להלביש זה את מידות החסד, "ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה, על המזבח; ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו', ג'), כלומר הלבוש הוא על דרך המדרגה. בהתפשטות אור מלמעלה למטה מדובר על התפשטות שנעשית כהרף עין, אולם כשמדברים על עליה מלמטה למעלה, מדברים על עליה שהיא לאט לאט, מה שנאמר, על דרך המדרגה, ועולה באמצעות התפשטות בינה. מערכת של עליות אפשריות שהן צורות של מיקוד אש, ואש היא תמיד ענין גבורות. מהי תורת העולה, ובאיזה אופן היא עולה? היא עולה רק בהכרה של הראשוניות והבכורה של הבורא בבריאה, רק כאשר היא מכירה בזה, אז היא יכולה לעלות על מוקדה, על המזבח, על כל המבנה של הרצון לקבל. רש"י אומר 'אין צו אלא זירוז', אז מה שבויקרא מבחינת נקודת משה אינו דורש זירוז, יש פה זירוז ליחס אחר, זירוז לתיקון הקשר של מערכת הנשמות בעולמות דפרודא. הצו הוא למי שמכיר בעצמו את הצורך שלו לבנות לעצמו סביבה כזו ושיש בה קשב כלפי צורך זה, ומחפש כוחות שיעזרו לו למקד את העבודה שלו להגדיר את היחס. ספר ויקרא אומר שיש בתבנית של אדם, של הכרה של רצון להידמות לבורא, היענות לקריאה מעליון. אך פרשת צו עוסקת בדרגה נמוכה יותר ממשה, זו הכרה שאינה יכולה לגשת ישרות אל השולחן, אל המזבח, אלא צריכה לעבור תהליכי בירור של איך היא ניגשת, ועל האופנים האלו צריך לבקש טהרה וכפרה. במשה, עצם לידתו הוא כלול בשישים, הוא לא צריך לעשות מאמץ התכללות, בשונה מהכהן שצריך לעשות מאמץ התכללות.
פרשת צו מדברת על כך שהפעימה של ההתקרבות היא באמצעות כח הכפרה. ניתנת לישראל במצרים בפעם הראשונה מצוה, יכולת חיבור, על ידי זה שהם יכולים להתקרב לזהות שלהם, שעוד לא מובחנת להם, הם מצווים לקחת בעשירי לחודש שה, כלומר כפרה על אלוהי מצרים, על מה שהם היו משועבדים לו, וכך הם ניצולים ממכת בכורות. פעולה זו מסמלת את ההתחלת זהותם – ממלכת כהנים גוי קדוש. זאת אומרת אותם אלה שידעו שכדי להתקרב הם צריכים כפרה והכפרה הזו יכולה להביא אותם לקירבה, לדרגות התקרבות. הכפרה מגיעה מבינה, כשהתחתון מתחיל להעלות אליה את הצורך, כשהוא שהוא רוצה בהשתוות צורה, אך אינו מסוגל בעצמו, אז כפרה מסגלת אותו. המקום הקדוש של העבודה הוא הצפון, והמקום הקדוש של העליה הוא המערב. מתחילים מהצפון, מהמקום שבו מתפשטת החכמה בשמאל, והולכים למערב כי זהו השיתוף בשכינה, ברוח הקודש, שיוכל להעלות אותם.
'זאת העולה' מדובר על השכינה, כל העניין הוא על מוקדה, לפני מוקדה יש מ' קטנה. בויקרא יש את האות א' זעירה, שהיא ההכנעה של משה, שיש בו הכנעה טבעית לעליונים. מה עניין של מוקדה? איך מלכות עולה? גם באמצעות היחס לתורה עולה. זאת אומרת כיצד אנחנו הופכים את התורה לשמה, איך עוברים מלא לשמה, מהשימוש שלנו במלכות משלא לשמה ללשמה. איך עושים את זה? על ידי מיקוד, כמו צמצם של מצלמה, כמו פוקוס, כמו ריכוז, זה הכל מתרכז במוקדה. על המזבח, על צורת המלכות, על צורת השכינה. אפשר לומר ש'מוקדה' עניינו הוא עקדת יצחק, דווקא הירידה מהמזבח. הירידה למזבח זה לא להיענות לאש שאינה מכוונת למטרת התיקון, אלא שעניינה באמת להתפשט לבני האדם, כדי לתת להם את הריכוז הנכון להתמקד בתיקון השכינה ולהוציא אותה מגלותה. 'כל הלילה' גם בזמן הגלות, גם בזמן החסרונות, צריכה האש הזו להיות בוערת, 'תוקד' המוקד יאפשר לה לממש את זה שהיא תהיה לתמיד. גם בלילות, גם בגלות עד שיבוא הבוקר, עד שיאיר אור החסדים של הגאולה.
