פרשת צו – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת צו במשכן הכוונה
"וידבר יהוה, אל משה לאמר, צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העלה:
הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבקר, ואש המזבח, תוקד בו"
(ויקרא ו', א'-ב')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת צו על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
ספר ויקרא הוא ספר בינה, כלומר איך אנחנו מבינים בתורת הכוהנים, איך אנחנו מבינים את הבורא באפשרות של לכהן, מהי תכונת ההשפעה. פרשת צו נותנת לנו את הצורה שבה אנחנו מתייחסים אל עצמנו בסימן שאלה לגבי היכולת שלנו לגשר על ההפכיות שבין בורא לנברא. ועכשיו ישנה הכשרה של מערכת נשמות שיכולה לבצע פעולות של התקרבות. זאת אומרת שכל עניין של הקורבנות, המתואר בפרשה, הוא להפוך את ה'יש' את הישות חזרה ל'אין'.
לפני 'מוקדה' ישנה מ' קטנה. מה עניין של מוקדה? כלומר כיצד עוברים משלא לשמה ל'לשמה'? על ידי מיקוד, כמו פוקוס, כמו ריכוז. לימוד התורה שלנו הוא זה שעולה ומכשיר את הלב להיות ממוקד בשכינה וביכולת התפילה. אומר דגל מחנה אפרים: "שצריך ללמוד תורה לשמה והינו לשם ה'. וה' יש לה ג' צירופים והם הי"א. והוא שאמר 'והיא' הינו הלימוד תורה לשמה שהיא לשם ה' וג' צרופים שלה, כמו 'היא העולה' יש לה' שלושה מילואים, יש לה מילוי ה', יש לה מילוי י' ויש לה מילוי א'. היא צריכה לעלות בשלושת המילויים האלו" איך מלכות עולה? היא עולה באמצעות מי, כלומר באמצעות התפשטות בינה, במערכת של עליות אפשריות.
איננו מתעסקים בממשות הקורבן, אלא דווקא דרך הדיבור והפנימיות, דרך לימוד התורה והדיבור של התפילה, זה הכוונה של לעלות על מוקדה, לעלות על הכוונה לשמוע. כאשר אנחנו לא בשמה, ההיא גורמת לנו להרגיש את הרצון לקבל שהוא עולה על המוקד ונשרף, כמו הכרת רע שמביאה אותנו להגביר או למקד את התיקון המבוקש, כלומר היא שורפת את יכולת ההתקרבות שלנו. משום שאנחנו לא קושרים אותה נכון. פרשת צו מדברת על כך שהפעימה של ההתקרבות היא קודם כל באמצעות כח הכפרה, והכפרה הזו יכולה להביא אותם לקירבה, כמו הכהן שצריך לכפר על עצמו ועל בניו, לפני שהוא נכנס לכהן עבור כל נשמות ישראל.
'כל הלילה' גם בזמן הגלות, גם בזמן החסרונות, צריכה האש הזו להיות בוערת, עד שיבוא הבוקר, עד שיאיר אור החסדים של הגאולה, האש הזו צריכה להיות ממוקדת וגם ממוננת, ועניינה להתפשט לבני האדם, כדי לתת להם את המיקוד הנכון – להתמקד בתיקון השכינה ולהוציא אותה מגלותה. שיהיה לנו את הפוקוס הנכון אל האחד. מי שיכול לתת לנו את הפוקוס הנכון אל האחד זה בינה.
התיקון ממקד אותנו בהתקרבות נכונה. קורבן יש כבר בבראשית, כבר שם יש את החיפוש אחר צורות התקרבות, נאמר ויבא קין מפרי האדמה, מנחה ליהוה. והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו, ומחלבהן (בראשית ד', ד'). קין, כבכור, חש שמגיע לו מגיע החלק המשובח כבכור, כי ברכתו כפולה. בעוד שאחיו הבל יודע שדווקא לאחר, שהוא עליון ממנו, מגיע החלק המובחר. זאת אומרת שבכל ההתקרבות ובעיקר בצו, היא תיקון על כך. כל צורת חיים מגישה את הרצון שלה להתקרב, אבל השאלה היא איך היא מתקרבת, באיזו כוונה. יחסו של הבל אומר שאנחנו מכירים שכל עניין ההסתרה, הצמצום וההתקרבות הוא כדי לגדל בנו יחס אל העליון.
אומר רש"י: "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". יש פה זירוז ליחס אחר, זירוז לתיקון הקשר של מערכת הנשמות, ומבקשת מאיתנו בעצם לרכז וגם לזכור לשם מה, ומה יאפשר לנו את ההתקרבות הזו. זה האופן שבינה פועלת בהתפשטות שמעוררת אותנו אל קצב של עליה בדרך המדרגה. "במקום שיש בו חסרון כיס" במקום זה אפשרות של גילוי שיש בו חסרון כיס. במקום שיש בו הכרה של חסרון לכלי, ליכולת הרגשה.
