פרשת פינחס – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת פינחס במשכן הכוונה

ריט) ומשום שהקב"ה רצה להציל גופיהם של ישראל מהם ואת נפשותיהם [את כלי העבודה שלהם]. ציווה להקריב קרבנות של בהמות וגופים במקומם, שלא ישלטו בהם הסטרא אחרא, כלומר, שהס"א יהנה מהם לקיים אם רעב שונאך האכילה, ולחם ואם צמא השקהו מים. ואז הקטגור נעשה סניגור. אבל הקב"ה אינו מקבל מן הקרבן, אלא רצון הלב ושבירת הלב [מפעולת מסירת הנפש], ז"ש, זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר, ונדכה אלקים לא תבזה. כעין כלי חרס שנאמר בהם, נשברו נטהרו. (זהר פינחס, מאמר הקורבנות).

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת פינחס על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים והצטרפות לסדרת 'זהר השכינה-חברים מקשיבים לקולך' (גם בזום) לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

"וירא פינחס בן אלעזר, בן אהרן, הכהן; ויקם מתוך העדה, ויקח רמח בידו. ויבוא אחר איש ישראל אל הקבה, וידקר את שניהם את איש ישראל, ואת האשה אל קבתה" (במדבר כה', ז'-ח') פעולתו של פינחס נועלת את פרשת בלק, ומיד לאחריה מסופר כי נעצרת מגפה, אשר בה מתים עשרים וארבעה אלף איש מישראל. בסיצנה שמופיעה בסוף פרשת בלק אנחנו עוברים שינוי במנהיגות, ממנהיגות שיש בה היררכיה שהיא מלמעלה למטה, ומשה מתבשר שהוא לא יכנס לארץ ישראל ולאחר הסתלקותו רוחו תופיע בכל דור ודור. בפתיחת פרשת בלק נאמר "ויגר מואב מפני העם מאוד" (במדבר כב', ג') כלומר בלק אינו מפחד ממשה, ממנהיגות ישראל, אלא מופיע החשש שלו מפני העם. כלומר מתחילה להתעורר מנהיגות שנובעת וצומחת מלמטה, ממערכת כלים, ממערכת כוונות שהן עולות מלמטה למעלה, מתוך העם.

כדי להבין את הרקע לפרשה, צריך להתחיל מחטא בעל פעור. זהו חטאם של זמרי, ראש שבט שמעון, וכזבי, בתו של מלך מדין, שניסו להביא את גמר התיקון בכח, ניסו ליצור זיווג של אור אינסוף, על כלי שאינו מוכן, על ידי זיוף של זיווג, שהוא כזב. זהו ניסיון לחבר את ישראל עם אומות העולם על המנהג שלהם ולא על מנהג ישראל. כל זה קורה על גבול המעבר והכניסה לארץ ישראל, ומה יוכל לקחת את הסמכות של הזכרון של הקהילה, הזכרון של הברית. לכן מפרשה זו מתחדשים המועדים והמנהגים הקשורים לעבודת ה', שזה בעיקר עניין הקורבנות. כיום כל עניין הקורבנות, כלומר ההתקרבות, הוא על ידי מסירת הנפש בתפילה. כמו שאומר הזהר במאמר הקורבנות:
ריט) ומשום שהקב"ה רצה להציל גופיהם של ישראל מהם ואת נפשותיהם [את כלי העבודה שלהם]. ציווה להקריב קרבנות של בהמות וגופים במקומם, שלא ישלטו בהם הסטרא אחרא, כלומר, שהס"א יהנה מהם לקיים אם רעב שונאך האכילה, ולחם ואם צמא השקהו מים. ואז הקטגור נעשה סניגור. אבל הקב"ה אינו מקבל מן הקרבן, אלא רצון הלב ושבירת הלב [מפעולת מסירת הנפש], ז"ש, זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר, ונדכה אלקים לא תבזה. כעין כלי חרס שנאמר בהם, נשברו נטהרו.

כבר בפתיחת פרשת פינחס המילה קנאה מוזכרת שלוש פעמים. "וידבר יהוה, אל משה לאמר, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי, בתוכם; ולא כליתי את בני ישראל, בקנאתי" (במדבר כה', י'-יא'), 'השיב את חמתי' בשפה המודרנית אומר שפינחס במעשהו גרם לבורא לכעוס שוב על ישראל, אולם המפרשים טוענים כי 'השיב את חמתי' הכוונה היא 'השיב את חותמי'. החותם של הבורא נקרא 'חותם אמת'. בחותם ישנה עדות על הסמכות והכח של מה שנכתב, כמו חותם המלך, שזו המלכות שעליה יש את ההטבעה של הסמכות. אנחנו אומרים שכל הבריאה היא חותם אמת.

אם מדברים על חותם כמו על התכלית הסופית, הרי שמדברים על סופי אותיות, לפיכך כאשר מסתכלים 'בראשית ברא אלהים', סופי האותיות יוצרות את המילה 'אמת'. כלומר שראשית, החכמה, נושאת בתוכה את כל התולדות ואת כל ההתפתחות, כך שבסופו יתגלה רצונו של הבורא, שהוא רצה בבריאה. אם כך, האמת קשורה לסוף ההשתלמות, או ההתפתחות של האדם, שהוא הנברא של יום השישי, שדרך תודעתו תוכל להתגלות האמת של המטרה, של רצון הבורא.

החותם שייך לעדות על העליון, עדות על האמת, והיכולת ליצור עדות ותודעה שכזו היא השכינה. שהיא כמו אמת, היא מושלכת אל העולמות התחתונים, להיות נוכחת שם, כדי שהתודעה האנושית תוכל לצמוח יחד איתה ולהעיד על האמת, לצמוח אל האמת של האחד. אמת שהיא לא אידאה, אלא היא האמת על מצבנו ביחס לאי הידיעה שלנו את הבורא.

בזהר הפרשה, מחדש ר' פינחס בן יאיר דברי תורה ואומר, כי בשל מעשה מסירת הנפש של פינחס בהריגת זמרי וכזבי, משה מסכים למסור לו את נפשו. הזהר מתאר את הרגע הקשה שבו משה צריך למסור מתוך רצון את השכינה לפינחס. כך במאמר הינני נותן לו את בריתי שלום:
קל) באותה שעה [בעת מעשה פינחס] אמר הקב"ה, מה אעשה עם משה, כי ברית זה הוא ממשה, והכלה שהיא המלכות, שלו היא. לא יפה היא לתת אותה, את המלכות, לאחר, בלי דעתו ורצונו של משה. לא יפה הוא. התחיל הקב"ה, ואמר אל משה, משה, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אמר לו משה, רבונו של עולם מה הוא. אמר לו הקב"ה, אתה הוא שמסרת נפשך על ישראל כמה פעמים, שלא יכלו מן העולם. והוא, פנחס, השיב את חמתי מעל בני ישראל, וגו'. אמר משה, מה אתה רוצה ממני, הרי הכל שלך. ואם אתה רוצה להשרות עליו המלכות, מי יאמר לך מה תעשה.
קלא) אמר ליה הא כלא וכו': אמר לו הקב"ה למשה, הרי הכל שלך הוא, אמור לו לפנחס, ששכינתי תשרה בתוכו. אמר משה. הנה בלב שלם תהיה המלכות אצלו. אמר לו הקב"ה, אמור אתה בפיך ותרים קולך, שאתה מוסר לו השכינה ברצון בלב שלם. ז"ש, לכן אמור, אתה תאמר ברצון, הנני נותן לו את בריתי שלום. משה היה אומר, הנני נותן לו וגו', כי אלו היה סובב על הקב"ה, היה לו לומר, לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום, אבל לא כתוב אלא לכן אמור, ולא כתוב לו, שמשמע שהציווי היה שמשה יאמר זה. ואם תאמר שהשכינה נתעברה מן משה וניתנה לו, אינו כן, אלא כנר הזה שמדליקים ממנו שזה נותן ומהנה, וזה לא נגרע ממנו.
אם כן, למשה ניתנת אפשרות למסור את נפשו, למסור את מה שהופקד בו, את השכינה, לפינחס, ואחר כך הוא נדרש למסור מהודו ליהושע. כך משה מוסר את שני הצדדים שלו – הכהונה והמלוכה.

מכיוון שבפרשה מתחדשים המועדים, בעל הסולם מתייחס לחג השבועות, הוא חג הביכורים, במאמריו בפרי חכם, על התורה, בפרשת פינחס. נאמר על הבכור כי הוא מקבל פי שניים, כי חובתו היא לתת לאחרים:
"וסוד "פי שנים", הוא בסוד הכתוב, "בארצם משנה יירשו". וכן עד"ה, (דברים טו', יח') "כי משנה שכר שכיר עבדך", דהיינו, שעבד ביום ובלילה. כמו שפירשו ז"ל, "שכיר אינו עובד אלא ביום, עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה"."
אם הוא עבד עברי, הוא משורש שהוא מעבר לטבע, הוא אינו עובד כשכיר, אלא עובד יום ולילה, כלומר הוא עובד גם בחסרון כדי להביא אל האור. יש משהו בפינחס בעבודה ובמסירות הנפש שהוא עשה בלילה, באחד הפרקים האפלים ביותר של ישראל, כלומר הוא עבד את הלילה, הוא עבד את החסרון והביא אותו אל היום. זה מה שקובע את הבכורה. החשיכה קשורה בבריאה, כי נאמר יוצר אור ובורא חושך. השינוי הוא בחושך, בכלים.

עוד מפרי חכם, על התורה בפרשת פינחס:
"באמור נבין סוד הלילה שקודמת ליום, כמ"ש "ויהי ערב ויהי בקר", והוא כי כל הבריאה היא במחשבה כדי להנות לנבראיו, הגם שהם בתכלית הקטנות, כמ"ש, לפי עוצמת יכולתך כן ערכת שפלותינו. ועם כל זה, רצה הקב"ה להנותם מידו הרחבה, וכדי לאפשרם לקבלה הזו, על כן הכין את החושך, שהוא כמו שמן ופתילה, אשר האור יוכל להתדבק בו, עד"ה, (קהלת ב', יג') "כיתרון האור מן החשך", ומובן היטב הקדם הערב לבקר של מעשה בראשית.
כלומר כדי שפינחס יופיע היה צריך להופיע החושך של הניסיון של ישראל להידבק במדין, בבעל פעור, שהוא הצורה הנמוכה ביותר של האפשרויות של החיבור.

בעל הסולם רוצה לומר לנו שנכון שהערב קדם לבוקר במעשה בראשית, אבל בגמר תיקון גם הכלי עצמו נהפך לאור, על ידי אותו עבד עברי העובד גם בלילות, שעובד את הרוחניות בתוך החומריות. כלומר עבודת הלילה מאפשרת תיקון בפני עצמה, לא רק כהכנה ליום, אלא כהארה בפני עצמה:
"וזה סוד הכתוב, (זכריה) "יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור", ועל פי דרך זה נמצא שהלילה כיום יאיר, אם כן אין הלילה שייך להכנת יום מחר בלבד, אלא הוא המשך מן אור היום, אם כן יש בו "פי שנים". כי בחשבון האור שבו, הרי שייך ליום שלפניו, כי המעשים טובים של הצדיקים שנקראים יום, גרמו לתשובה מאהבה. והכינו את התשובה מאהבה, עד שהלילה והזדונות נהפכו לזכויות ואור גדול. ובאופן זה, היום קודם והלילה נמשך, ובחשבון היום שלאחריו, בסוד, "כיתרון האור מן החשך". נמצא הלילה קודם והיום שלאחריו נמשך".

הפעולה הזו של מסירות הנפש של פינחס גם נותנת איזה הארה מחודשת, דווקא מתוך הנמיכות של המעשה של זמרי וכזבי. פינחס מביא איתו את המחשבה על גאולת הכלי עצמו. וכך המעבר בין גמר תיקון ללעתיד לבוא הוא 'ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה' (תהילים קלט'), שבה לחשיכה יש אור מעצמה והיא תוכל להאיר. זה מאוד קשור לתקופה שבה אנחנו נמצאים, בין המיצרים, שזה להחזיק את הזכרון שהחושך עצמו, כל מה שהיה בעבר המספד, שריפת התורה, בקיעת החומות ועד החורבן, הוא הארה שאנחנו צריכים להוציא עכשיו מהחושך עצמו, מהגלות עצמה, מהלילה עצמו, על ידי ההכרה שניתן לנו לגעת בהיבט הזה, עכשיו, של הארת החושך עצמו.