פרשת עקב – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת עקב במשכן הכוונה
"והיה עקב תשמעון וגו': ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך וגו'. מצוה זו היא לברך את הקב"ה על כל מה שאכל ושתה ונהנה בעולם הזה, ואם אינו מברך נקרא גזלן להקב"ה. שכתוב, גוזל אביו ואמו, והעמידו החברים שסובב על הקב"ה. משום שהברכות שהאדם מברך את הקב"ה, באים להמשיך חיים ממקור החיים, שהוא בינה, לשמו הקדוש של הקב"ה, ולהריק עליו מאותו שמן העליון, שהוא שפע החכמה, ומשם בא להימשך בכל העולם". (זהר עקב, מאמר כוונת הברכה, פס' א')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת עקב על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת עקב קושרת אותנו לפעם הראשונה שמוזכר 'עקב' בתורה, בחטא האדם הראשון, ויאמר יהוה אלהים אל הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל הבהמה, ומכל חית השדה; על גחנך תלך, ועפר תאכל כל ימי חייך. ואיבה אשית, בינך ובין האשה, ובין זרעך, ובין זרעה: הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב" (בראשית ג', יד'-טו'), עם הולדת הנחש נולד כח המשיח, כח תיקון הנחש. הנחש הוא האדם הטבעי, כח עצום, הוא ערום מכל חית השדה, יש בו עורמה, אינטילגנציה וכח תרבותי מאוד חזק. אלו כל המבנים התרבותיים הגבוהים ביותר של האנושות. הנחש, בבואו לפתות את האשה, זו שיחה פנימית בין צלם האדם, צלם הנשמה לבין הכח הטבעי שלו. הוא בא אל האשה כי יש לה כנשמה את הידיעה העמוקה ביותר של החסרון של החיבור, להשלים את הנקודה של ההויה עם הטבע. לכן ברגע לידת הנחש, נולד כח הלעומת, הכח שקשור לתיקון הנחש, הוא כח המשיח, הוא לא מבטל את הכח הטבעי שלנו, אלא רותם אותו להיות לבוש הנשמה. הפעם השניה שמוזכר 'עקב' הוא בשמו של יעקב, כאשר יעקב אוחז בעקב עשו בעוברותם, בעת התהוות התולדות. יעקב יצטרך לתקן בפנימיות העיבור, את מה שקרה בחוץ בין הנחש לאדם. כלומר העקב היא הירושה של יעקב לישראל, האחיזה בעקב והתיקון שלו, שהוא הכל להתגבר על הנחש שהוא בריאה עוצמתית, שנקראת הרצון לקבל לעצמי שבתוך האדם. אז התשוקה לדברי תורה מאפשרת לנו להפוך את התשוקה של הנחש לתשוקה אל האור הגדול, שהוא אור המשיח. אומר הפרי צדיק:
"שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וגו'. זכר השם ישראל שע"י קדושת ישראל שנקראו ע"ש כי שרית עם אלהים ואנשים, זוכים לבחי' את"ה וגו'". כך עקב היא פרשה שקוראת לכל החקיקות או הרשימות של הזכרון: של הנחש, של המלחמה של האדם בנחש שבתוכו, בנחש של תרבותו, כדי להשיב לעצמו את האפשרות לשוב למרחב ולזמן המשותף שלו עם הבורא באצילות. זה מחזיר אותנו למעבר שבין יעקב לישראל, לנוכחות שהייתה רק בכח, כפרצופים בעולם הרוחני, שהופכים להיות כח בעולם הגשמי.
פרשת 'ואתחנן' עוסקת בעיקרה בכח היחוד, הרי שהיא אפשרית תחת בינה, תחת כושר השמיעה, נאמר 'והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה' (דברים ז', יב') כלומר שהמעשה הוא לשמוע. הפרקטיקה הרוחנית המעשית של המלכות, היא להידבק בתכונת בינה, לשמוע את הרצון העליון, לשמוע את הרצון של מחשבת הבריאה, בעבודה בג' קוים, וקו אמצעי נקרא 'משפט', שמבטא את משפטי הנשמות. 'והיה עקב תשמעון, את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם, אתם ושמר יהוה אלהיך לך, את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבתיך' כלומר אם אנחנו שומעים את המשפטים, שומרים אותם ועושים אותם, 'ושמר ה' אלוהיך לך', עוברים מהכלל לפרט שבתוך הכלל. 'והיה' קשורה ביכולת להוציא מן הכח אל הפועל, אם אנחנו שומעים את המשפטים, את צורת העבודה שנוצרת בג' קוים, בשיתוף של מידות הרחמים, בשיתוף של פניו של ארך אנפין, אז מתוך השמיעה הזו, יזכו לתשובה ולתקן הכל.
נאמר בדברים ז': "כי עם קדוש אתה, ליהוה אלהיך: בך בחר יהוה אלהיך, להיות לו לעם סגלה, מכל העמים, אשר על פני האדמה. לא מרבכם מכל העמים, חשק יהוה בכם ויבחר בכם: כי אתם המעט, מכל העמים" (פס' ו'-ט') נאמר על ישראל שהוא מעט מכל העמים, או מעט מכל עם. בשל ההיסטוריה של הגלויות שלו, בשל תפקיד איסוף ניצוצים, בגלל היותו מסוגל לעבור קטנויות, היכולת שלו לבטא חסרונות, לא רק את החסרונות שלו, אלא את החסרונות של כל אוה"ע. חלק מהסגולה של ישראל קשורה בריפוי עומק של האנושות, כלומר לתקן את מערכת היחסים שבין הרוחניות לגשמיות, בין צלם דמות האדם לאנוש, לחלק הגשמי, בתור רצון לקבל שיש לו כח מניע מאוד גדול, שצריך להמיר אותו ללבוש לנשמה.
אם עסקנו במיעוט או בקטנות, בזהר הפרשה מופיע הינוקא, הילד הקטן הנושא דברי תורה שיש לו כח מלחמה, כח קדושה של החיבור, יותר מגיבורים חזקים ומנוסים. הופעתו אינה ממשית, אלא היא הופעה שמתנהלת בשיחה בין רשב"י למשה. רשב"י מספר למשה על הפגישה של לעתיד, של ילד מופלא, ישראל או יעקב שהפך להיות ישראל, ילד קטן בתוך ההיסטוריה, ואיך הוא מנצח גדולים ממנו. אז רשב"י מספר למשה על העתיד, על ילד שנולד ושבעצם הלידה שלו, עוד לפני שהוא עושה את כל המסע של נשמה שצריכה לעשות, כדי להיות בכלל נוכחת בעולם, יש בו תכונות מולדות, הוא יודע את ההויה (הרבה מפ' עקב זה 'וידעת', זה הצורך לדעת). אותו ינוקא הוא הדור שהולך להיכנס לישראל, שהוא לא הדור שעמד בהר סיני, הוא התולדות, הבנים, יש לו את הכח שיש לינוקא, שהוא כח הפוך מכל תפיסה הלכתית, וכוחו של הינוקא הוא כח ההתחדשות, או בימינו הוא החילוני הלומד תורה, שהדחף מולד בו. הינוקא אינו מורד בחוקים ובמשפטים, אלא הוא מורד בתפיסה של התהליך, הוא נולד מעיבור שהפנים את הידיעה הזו של 'דע את ה' אלוהיך'. הוא מזכיר לנו שבכל אכילה יש הפקעה ולקיחה מן העליון, ואם אנחנו לא מברכים ולא נלחמים ביצר שלנו, כדי להתגבר על הקליפה שמנכסת לעצמה אפילו את המאכל, כרשות עצמה, אז אנחנו חוטאים לבורא, מחטיאים את האפשרות לחבר את עצמנו. האכילה מפקיעה והברכה מחזירה את ההכרה מאיפה זה בא, ולכן יוצרת קשר כזה. זה לא דרך לימוד. המלחמה הזו עושה לנו את החיבור, את ההלחמה. אומר הזה"ק בפס' כד', מאמר הינוקא:
כד) בתוך כך, הנה המאור הקדוש, בא אליו, לרעיא מהימנא [משה], ואמר: רעיא מהימנא, יום אחד הלכתי אני והחברים למלון אחד, והיה שם ילד אחד, קם וערך לנו, הוא מעצמו, מנורה ושלחן [משכן], כאילו היה בן עשרים שנה, ולא היה אלא כבן חמש שנה. וערך השלחן מכל מיני מאכל ומשתה [כל המציאות הגשמית בעקב הופכת להיות שולחן, מזבח]. ואמר, הרי העמידו חכמים, שבעל הבית בוצע, וארח מברך. אבל, צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם, עד שאקח מכם רשות. אמרו לו, אמור בני, מלאך ה'.
כה) אמר לנו, אתם רוצים לחם מעדנים בלי מלחמה, או לחם במלחמה. כי כך העמידו חכמי המשנה, שעת אכילה הוא שעת מלחמה. ואם רצונכם שתהיה מלחמה עליה, לא יאכל אף אחד, אלא מי שינצח המלחמה, הוא יאכל ויבצע לכולם. אמרו לו החברים, אתה קטן, בני, ועוד לא תדע, איך שׂרים גבורים עורכים מלחמה, בחרב, ובנענוע החרב, ברומח, בקשת, בחצי הקשת, בקלע, באבני הקלע [תיאור של מלחמה בקליפות].
כלומר ההכרה צריכה להגיע ל'וידעת', שיש כל פעם השתדלות של דעת. מה שהינוקא אומר להם זה לעשות כל פעם זו מלחמה על עצם החיבור לעליון, שהוא לא מובן מאליו, עצם החיבור של אוכל, הוא משמיים, הוא רצון של הבורא, הוא כמו הרצון של התפשטות העליון לתחתון, כמו 'כל הנחלים הולכים אל הים', זה סוד שצריך להילחם על הגילוי שלו כל פעם מחדש.
בהמשך לדבריו של הינוקא, נאמר בזהר עקב, פס' א' במאמר כוונת הברכה נאמר:
א) והיה עקב תשמעון וגו': ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך וגו'. מצוה זו היא לברך את הקב"ה על כל מה שאכל ושתה ונהנה בעולם הזה, ואם אינו מברך נקרא גזלן להקב"ה. שכתוב, גוזל אביו ואמו, והעמידו החברים שסובב על הקב"ה. משום שהברכות שהאדם מברך את הקב"ה, באים להמשיך חיים ממקור החיים, שהוא בינה, לשמו הקדוש של הקב"ה, ולהריק עליו מאותו שמן העליון, שהוא שפע החכמה, ומשם בא להימשך בכל העולם.
אם כל הקיום שלנו ניזון, אז הרוחניות היא ההכרה והקשירה של זה כהעלאת מ"ן, כהכרה בשורש של כל מה שמזומן לנו למחיה. זה מחזיר אותנו לכך שהאות ב' נבחרה לפתוח את הבריאה בבראשית, כי זו ברכה, היא התקשרות אל הרצון הראשוני של העליון להשפיע לתחתון. יש לשים לב, אכילה היא לא ענין פיזי. זה גם הבירור וגם הקשר וגם התהליך בין מה שניתן לנו, איך אנחנו מעבדים אותו ואיך אנחנו שבים בכוחו.
