פרשת נשא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת נשא במשכן הכוונה
"למדנו, כשמדיקנא היקר העליון של עתיקא קדישא הסתום והנסתר מכל, יורד שמן המשחה הקדוש על הדיקנא דזעיר אנפין, מתתקן הדיקנא דז״א בתשעה תקונים. ובשעה שהדיקנא היקר של עתיק דעתיקין מאיר בעצמו בדיקנא הזה דז״א, נמשכים י״ג מבועים משמן העליון, בדיקנא דז״א, ונמצאים בו כ״ב תקונים, וממנו נמשך כ״ב אותיות התורה" (זהר נשא, פס' רמט', מתוך האידרא רבא)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת נשא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'הכל הולך אחרי ההתחלה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת נשא היא הציר המרכזי של ספר במדבר והזהר בוחר בה ליצור את מקום המפגש החשוב ביותר של מתן תורה מחודש, היא תורת ארץ ישראל, במעמד שנקרא 'האידרא רבא'. בפרשת נשא יופיע טקס חנוכת הבית, כינון המשכן, כינון השתל שלא שייך לעולם הזה, כדי שיהיה אפשר להגיע איתו ללעתיד לבוא. לאחר מפקד הלויים, מתחילה הטהרה של מחנה ישראל, דרך העיסוק בטהרת הסוטה וטהרת הנזיר. לאחר אלו תופיע ברכת הכהנים שהיא התפילה, אפשרות הנשיאה האמיתית, זו הברכה שישראל צריכים לשאת לכל אומות העולם.
ברכת הכהנים מיחדת את ההשגחה למשגיח, שמה שברך אותך הוא זה ששומר עליך, מה שמאיר את פניך הוא כדי שתוכל לשאת את התפילה: "וידבר יהוה אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל: אמור להם. יברכך יהוה, וישמרך. יאר יהוה פניו אליך, ויחנך. ישא יהוה פניו אליך, וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו', כב'-כז'). הברכה היא הקשר שמאפשר את הקדושה, מכיוון שהקדושה היא תיקון הבריאה כמו המעבר מיום השישי, שהוא הכלל של שיתא אלפי שני, ליום השבת ועליו נאמר 'ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו'. עד כה, ברכה הייתה פעולה של הבורא, וכעת היא ניתנת לכהנים, לברך את העולם. הכהן מכשיר את ישראל להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, לממש את 'קדושים תהיו', כדי שבבשלותם יהיו ממלכת כהנים.
פרשת נשא עוסקת באופני הפעולה של הלויים ותפקידם כנושאי המשכן, המפרקים, המרכיבים והמכסים אותו. וכל תנועתם תלויה בתודעת השירות שלהם ודורשת זהירות מירבית משום שהם קרבים למקום קודש. לכן בפרשה יופיעו מסכת סוטה ומסכת הנזיר. טקס הסוטה היא טקס של פרה אדומה שמטהרת מצבים מסויימים ומטמאת מצבים אחרת, היא באה ככפרה על כלל, על חטא העגל. כך אשה סוטה היא הפרט של חטא העגל. באשה סוטה אנחנו בודקים האם הפרט לא עשה לעצמו אלהים אחרים, האם לא זרע בעצמו זרע, שיתן פרי של עבודה זרה, של עגל. ואם חטא בחטא העגל, אז איך הפרט בישראל יכול לכפר על עצמו ולחזור בו ממעשיו. נזירות בישראל אינה עוסקת בפרישות מן החיים כדי להתחבר לקדושה, אלא היא זמנית והיא אמצעי להתחבר לפנימיות, דרך מחוייבות יותר עמוקה אל האחר (כמו בטקס קידושין). הנזירות היא מעין שלב בחיים של הכנה, של תקופה, כדי לחזור חזרה לחיים עם תשתית אחרת. הנזיר נמנע מיין, כלומר משימוש בחכמה ועוסק בבנית לבוש חסדים, כדי למשוך חכמה בצורה נכונה שתיתן לו חיים. לפני שהוא שובר את נזרו, על הנזיר להביא קרבן לטאת או אשם, שמכפר על היציאה לנזירות, מתוך החשד העצמי שהוא עושה זאת מתוך מניע של רצון לקבל. אפשר לומר שהמושג 'התבודדות' היא נזירות בישראל.
פרק ז' של ספר במדבר הוא כולו טקסט שחוזר על עצמו, נכתבים קרבנות זהים עבור כל נשיא משנים עשר ראשי השבטים של ישראל, כלומר השינוי הוא בשמו של הנשיא המקריב, שזה דבר משונה בתורה משום שהיא מאוד חסכנית במילותיה. הסיבה לכך היא שכל שם מביא עמו יחס אחר, כוונה אחרת, הוא נושא את כוונת נתפילה שלו אחרת, למרות שהפניה היא אל אותו אור, באותה צורה ובשותפות. כלומר היחס של כל שבט יוצר תפיסה אחרת, אשר יוצרת מהלך תיקון יחודי לו. פרשת נשא מסיימת בכניסת משה: "בבוא משה אל אהל מועד, לדבר איתו, וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדת, מבין שני הכרובים, וידבר אליו" (במדבר ז', פט') משה הוא הראשון שנכנס אל המשכן, ופותח את הדרך לאפשרות של הכניסה האנושית למרחב הזה (של הכהן הגדול ביום הכיפורים).
לאחר כניסת משה, המבנה מוכן ומאפשר לשכינה להיות נוכחת, שהיא מציאות שבה הבורא יכול לשכון בתוך התבנית שהוכנה לו. לכן מובן מדוע הזהר בוחר בפרשה זו לעשות את חנוכת הבית של חבורת הזהר, זאת מפני שבאותו הרגע הוא חונך את הגילוי של לעתיד לבוא, של כל התיקונים העתידיים לפעול בנו, באמצעות הדיקנא, וליצר את ישראל ואומות העולם, כעולם שלעתיד לבוא, השכינה נוכחת בו.
