פרשת נח – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת נח במשכן הכוונה
"בוא וראה, ראוי היה נח מיום שנברא העולם, להיות בחיבור אחד עם התיבה ולכנס בה. וכל עוד שלא נתחברו כאחד, לא היה העולם על היכנו כראוי. אחר זה מה כתוב, ומאלה נפוצה הארץ. מהו נפוצה, הוא כמו שאתה אומר ומשם יפרד, דהיינו בדומה לתיבה עלאה שה"ס הגן, כי משם והלאה נמצא הפירוד, ונפוצו התולדות לכל הרוחות. דהיינו אחר שיצאו ונתקנו בהתיבה, יכולים להמצא בעולם הפירוד ולא ימחו כמו דור המבול" (זהר נח, פס' יא', מאמר נח והתיבה)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת נח על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה הפותחת את תשפ"ב 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת נח מתחילה את הגילוי שלה בסוף פרשת בראשית, של מה מתהווה בתוך נוכחות של תודעות והכרות בתוך העולמות הנבנים. פרשת נח עצמה מאמצת לעצמה את התבנית של 'אלה תולדות נח', 'אלה' אומר שמשהו חדש יונח על גבי מה שהתקיים קודם. אפשר להתייחס לפרשת נח כמו הניסיון הראשון למתן תורה. ישנה ירידה של האור אל הכלים, אחרי עשרת הדורות, שבהם יש תולדות, זאת אומרת בירורים וניסיונות תיקון. ישנה את הנפילה הגדולה של המלאכים עזה ועזאל (שקיומו ובריאתו של האדם מאיימים עליהם), שסוגרת את פרשת בראשית והגדילה של רצון לקבל, עד שהוא הופך להיות חלק מכריע באקולוגיה של העולם
הזה, ונדרשת התערבות לפני שמתחילה להיות השחתה של עולמות אחרים.
ה וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.
ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ.
ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה,
עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם.
ח וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה
(בראשית ו', ה'-ח')
ישנם עשרה דורות שיוצאים משת. מופיע שם הזכר וציון שם בנו הבכור, ורק כשמגיעים לנח ישנה לידת של שלוש תולדות, שלושה בנים: "אלה תולדת נח, נח איש צדיק תמים היה בדרתיו: את האלהים התהלך נח. ויולד נח, שלשה בנים את שם, את חם ואת יפת". (בראשית ו', ט'-י') יש לו שלוש תכונות שנולדות: 'שם' הוא לתיקון הנשמה, חם לתיקון יצר הרע, כל התאוות, הכעס, הרעב, ההתאוות לכל דבר, ויפת הוא תיקון המחשבה, תיקון היופי, התקנת כל הדברים בחכמה. נולדת אפשרות של תיקון בשלושה קוים, בשלושה מצבים, דרך היסוד, דרך הצדיק.
"ותשחת הארץ, לפני האלהים; ותמלא הארץ חמס. וירא אלהים את הארץ, והנה נשחתה: כי השחית כל בשר את דרכו, על הארץ" (בראשית ו', יא'-יב') הארץ נשחתה בגלל מעשה החמס של האדם, שקושר שבין גורלו לגורל הארץ, גורל האקולוגיה של העולם שהאדם חי בתוכו. התורה נותנת לנו את אחד הציוויים האקולוגים הכי עמוקים שניתנו אי פעם, שזה הקשר בין התודעה האנושית, לבין הסביבה. לכן 'לדעת את הבורא' הוא לדעת את העולם שבו אדם חי, וכיצד היחס שלי משפיע על העולם. 'היחס' זו הצורה שבה אני חושב, מרגיש, חושב על האחר, על המקום, על ההשגחה, היחס הזה קובע את מידת היסורים שההתפתחות שלנו עוברת.
הברית שנחתמת עם האנושות אחרי המבול היא באמצעות נח, באמצעות הצדיק, היסוד ('צדיק יסוד עולם') זו ברית קשת. תפקיד יסוד הוא איסוף האורות והעברתם למלכות. כלומר שהבורא מוצא אדם שיכול לשמש כיסוד להעברת האורות. יחוד נח כצדיק זה שהוא נולד כמו האדם הראשון – מהול, כלומר הקשר לעליון היה רשום בו. לכן נח, מתוך טבעו, היה מסוגל לשמוע את דבר העליון. מכל דורו הוא השומע, אחרת לא היה אפשר לתת לו את ההוראות לבנית התיבה. לנח יש את הכשרון להיות נביא באותה התקופה, שהיא תקופה שמכריעה את גורל כל האנושות. זו צריכה להיות נשמה מאוד מסויימת ומאוד גבוהה, שמסוגלת לקלוט את האורות שהיו צריכים לרדת.
אז יש ניסיון לתת את אור התורה לכל העולם. זה היה הזמן, אבל לא היה מי שיחזיק אותו, ובעצם נשארו נח ומשפחתו, שהם מאגר גנטי המשובח של האנושות, שאיתה אפשר להמשיך. מנח תתברר משפחת שם, ומשם ייצא עבר ויעברו עשרה דורות נוספים עד לאברהם, שגם הוא לא מספיק כיחיד לקבל את האורות שרוצים לרדת. אחרי המבול ואחרי התיבה יש שינוי בתודעה האנושית. יש זהירות של הנשמה ביחס לחיבור שלה אל הקיום האנושי, וניתנה הבטחה שמבול שכזה לא יקרה שוב, כלומר שהבירורים יהיו בצורה אחרת, לא בצורה של הסתלקות כל כך גדולה, אלא שהנשמות יצטרכו למצוא את דרכן ובירורן בתוך משך החיים של בני האדם. אפשר לומר שנח מבין שאי אפשר לעשות ניסוי רחב על כל האנושות, אלא צריך מעבדה (ישראל) ששם הניסוי יכול להתרחש בצורה בטוחה יחסית ואז האנושות יכולה ליהנות מהתוצרים שלו.
משה הוא הגלגול של נח, הוא מתקן אותו באופן שבו הוא מבין את החשיבות והאחריות על אחרים, שלא כמו נח, משה מתפלל בעבור ישראל ברגע שיש אפשרות שאור ירד והם לא יוכלו להכיל אותו. התיקון הנדרש לדורו של נח מול האור, שהוא כבר מים, כלומר מול אורות בינה, והיחס אל אנשים אחרים, אל הסביבה, אל העולמות, אלו כביטוי של פעולת בורא, יצטרכו להיות מתוקנים על ידי ישראל במצרים. תיקון אחד נעשה על ידי משה 'כל הבן היאורה תשלכוהו', ותיקון שני הוא של צורות הניצול של בני אדם אחרים עם בנית מגדל בבל, נעשה כאשר המצרים מעבידים את ישראל בחומר ובלבנים. ישראל שמתלבן ומתברר בתוך הרחם של מצרים, בתוך ערוות הארץ, בתוך האנושות כולה. ישראל הוא זה שמוכן לקחת על עצמו את היסורים שקשורים בפרשת נח. לכן כל כך קשורה פרשת נח והדמות של נח למשה.
עם יציאתו של נח מן התיבה הוא מעלה מנחה "ויבן נח מזבח, ליהוה; ויקח מכל הבהמה הטהרה, ומכל העוף הטהור, ויעל עלת, במזבח. וירח יהוה, את ריח הניחוח, ויאמר יהוה אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם" (בראשית ח', כ'-כא'). נח מתחיל את העולם מחדש עם הקמת מזבח והעלאת מנחה, שזה הזכרון שנחקק בו מקין והבל. ריח הניחוח שמגיע, הוא מה שמכתיר את חודש מר חשון – חוש הריח. אז משפחתו של נח ותולדותיו מקבלים דוגמא של איך לשמר ואיך לעשות נחת רוח, כך נח מוביל את כל האנושות אל הברית, אל החוקים המוסרים שהם, והוא מלמד אותם כיצד להעלות מ"ן, איך להתקשר, איך להעלות ריח ניחוח, איך לממש תפילה או קורבן, התקרבות.
לסיום, חודש חשון נקרא 'חודש בול', משום שזה החודש שבו עבודת המשכן נשלמת. תיבת התהודה של הקשר בין העליון לבין ישראל, ישראל כנציגי כל האנושות, כמו נח ומשפחתו שהם נציגי האנושות, הם מוצאים את התבנית שדרכה ההכרה האנושית יכולה להיות מונחית, אל השלב הבא שלה, אל המציאות הבאה שלה. נאמר שעד הרגע שבו שלמה משלים את המקדש, הזכרון הקולקטיבי של האנושות חרד מהחודש הזה, מההתחדשות, למרות ברית הקשת, שהדילול תהיה שוב הבחירה של האור, בהכשרת הכלי. ברגע שמושלמת התיבה, המקדש, המושג מבול מאבד את המ' שלו ונשאר 'חודש בול'. התיבה מתקנת את החשש של האנושות שהדרך היחידה שהעליון מנחה אותה הוא על ידי כך שהוא מוחה את רובה ומחדש את הדרך ליחידים.
