פרשת משפטים – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת משפטים במשכן הכוונה
קג) ת"ח אם אחרת יקח לו: הגלגולים שמתגלגלים במקרא הזה, כמה גדולים ועליונים הם. שהרי כל הנשמות באים בגלגול, ובני אדם אינם יודעים דרכיו של הקב"ה, ואיך עומדים המאזנים, ואיך בני אדם נדונים בכל יום ובכל זמן, ואיך הנשמות באות בדין מטרם שבאים לעולם הזה, ואיך באות בדין לאחר שיוצאות מעולם הזה (הזה"ק, פ' משפטים, אות קג', מאמר הסבא).
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת משפטים על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
כל פרשת משפטים מדברת על גבול והיא חלק ממתן תורה. היא מדברת על הגבול שהוא מטרת כל הבריאה, שזה לגלות בתוך ההכרה, בתוך התודעה האנושית, בתוך תודעת האדם, את מטרת הבריאה, וכפי שאומר לנו האר"י – לגלות את שמות, פעולותיו וכינויו. אם כך, מה הוא הגבול של הכרה שצריכה להכיר בא"ס, בזה שאין לו גבול? ההכרה נקראת "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד; ובשביעית ייצא לחפשי, חינם" (שמות כא', ב') כלומר היא קושרת את זה לגבול השינויים הנדרשים בשיתא אלפי שני אלפי שני, של כל מערכת הנשמות, כדי שכל המערכת הזו תגיע לשבת שלה, הן בפרט והן בכלל.
פרשת משפטים נותנת ביטוי לאופן שבו הזהר מבקש מאיתנו לקרוא את עשרת הדיברות, כהכרזה על הזהות של ההויה האלהים המדבר כאלוהי החירות. הדבר הראשון שהזהר אומר לנו כאשר אנחנו מסתכלים על משפטי נשמות, הוא איזה דינים יש לסדר לפניהם, לשים לפניהם? שחרור העבד. מה עניין של 'לשים לפני'? גם אם זה יהיה עפ"י תפיסתם או יכולתם, בכל מקרה הם צריכים לדעת שאלו הם סדרים של גלגול, דינים של נשמות החוזרות ומתגלגלות. וכל עניין הגלגול הוא להגיע לחירות, שזה הכח של התורה הניתנת, כלומר להוציא את כל הנשמות, אל החירות שלהן. 'עבד עברי' זה התעוררות של מישהו שנכנס להכרה נשמתית של היותו בשירות של מעבר, ולא יכול להישאר משועבד. זאת אומרת המחזור של שש שנים שהוא מחזור של שיתא אלפי שני, ויוצא בשביעית, בחד חרוב, בשבת הגדולה של המחזוריות הגדולה. יצא לחופשי חינם. חירות שייך למה שחקוק בטבעה של הנשמה, שזה גם החיבור שבין כלי קבלה, שמשתמשים בהם בעל מנת להשפיע, כי זה שורשה של הנשמה.
המשועבד הוא מי שהתעוררה אצלו נקודה שבלב ויודע שהוא משועבד. השעבוד הראשון של הנשמה הוא ירידתה והתלבשותה בעולם הקיום, באדם של העולם הזה. ההגדרה של התעוררות נקודה שבלב היא שיש לה הכרה, או תודעה שהיא נולדה בשבי. כל מסעה הוא בניית עצמה אל חירותה, דרך כל עולמות דפרודא שהם צורות השבי שלה. כל זמן שהיא בעולמות בי"ע, היא נקראת 'שבורה', כלומר מנותקת משלמותה, שבויה בנפרדות, בעולמות דפרודא. אנחנו חושבים על 'עבד' במושגים של העבר, אולם בסופו של דבר ללכת לעבודה כל יום, זה שעבוד באותה המידה, זו עבדות מוסתרת, אולם זו אותה עבדות. אנחנו תופסים הרבה מאוד מצורות הפעולה שלנו, בשלב מסויים של החיים שלנו, במן הבזקים שאנחנו מעדיפים להעלים אותם, אנחנו מבינים שאנחנו משועבדים לא רק לצרכים של מה שאנחנו צריכים, אלא לסביבה של רצון עצמי שגורמת לנו להיות משועבדים לרצון לקבל הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים. כך שעבדות לא שינתה את הצורה שלה, אלא היא שינתה את הלבוש שלה, את ההופעה שלה, אבל לא את המהות שלה. גם חירות הנשמה היא שעבוד, אך הוא שעבוד למשהו שהוא בעל ערך נצחי. טבעה של הנשמה הוא להיות בהשפעה, והשפעה היא בחירה מרצון לשעבד את מה שיש לי, לאחר. אפשר לומר שהבורא שיעבד את עצמו לבריאה. הוא קשר את האור בתוך תנאים מסויימים של הסתרה, ומינה לעצמו שותף. ככל שהשותף הזה רוצה לשעבד את עצמו למשימה של לקרוא לאור, הנשמה מגיעה לחירות משל עצמה. ואז ישנה השוואת צורה, ויום השבת הוא החירות של שניהם, של האדם ושל הבורא. שתי הפרשות, יתרו ומשפטים הן הליבה של כל המבט שלנו על בריאה, על עולמות, על נשמה, על יחס שבין נשמה לבוראה.
המאמר העיקר של זהר הפרשה הוא מאמר הסבא. זהותו של סבא ייבא היא מעולם התיקונים, מאצילות, היא נשמה מאור מקיף שמבטאת את אותו שורש שממנו יוצאת התורה. השורש של תכנית הנשמות מנסה לפרוס בפנינו את כל מערך הגלגולים, את כל מערך התלות שבין נשמה לנשמה, היחס שבין נשמות לתורה, והחיזור ההדדי שבין התורה כלפי הנשמות והנשמות כלפי התורה. במאמר הסבא מופיע הסיפור של האוהב והעלמה במגדל, שמתאר את מערכת היחס של האוהב, של הלומד, שמחזר אחרי התורה. התורה היא בתוך מגדל. יש הרגשה שגם התורה שבויה, ורק הנשמה יכולה ביחס שלה, בדבקות שלה, בידיעה של הצורך שלה להתחבר, לשחרר את אותה תורה. החיבור של הנשמה של האוהב, אל התורה, יכול להוציא אותה מהסתרתה, או להסיר את המגבלה של המגדל, שבו היא כלואה. הדבר היחיד שיכול לתת לה להתגלות הוא היחס של הנשמה. זו צורה נוספת של חירות, היא חירותה של התורה. גם התורה כלואה ומשועבדת, והחירות היא ההסרה של המעטה שיש עליה – של סוד, דרש ורמז, עד שמגיעים אל החיבור שבין הטבע האמיתי הפנימי של התורה, עם הטבע האמיתי הפנימי של האדם, שהיא נשמתו, שנקרא 'אוהב'.
כתוב בזה"ק, פ' משפטים אות צח', מאמר הסבא:
צח) ואע"ג דאמינא דהא וכו': ואע"פ שאמרתי, כי בתורה, יוצא דבר מנרתיקו, ונראה מעט מעט, ומיד מסתתר. כך הוא ודאי, ובזמן שנתגלה מתוך הנרתיק ומסתתר מיד, אין התורה עושה זה, אלא לאלו שיודעים בה ונודעים בה.
צט) משל למה"ד לרחימתא וכו': משל למה הדבר דומה, לאהובה, שהיא יפת מראה ויפת תואר, והיא מסתתרת בסתר בתוך ההיכל שלה. ויש לה אוהב אחד, שבני אדם אינם יודעים בו, אלא הוא מסתתר. אוהב ההוא מתוך האהבה שאוהב אותה, עובר תמיד בשער ביתה, נושא עיניו לכל צד [לימוד התורה מתוך כוונה, מוציאה בנשמה לאור את פעולותיה של התורה]. היא, יודעת שאוהבה מסבב תמיד שער ביתה, מה עושה, היא פותחת פתח קטן בהיכל ההוא הנסתר, שהיא שם, ומגלה פניה אל אהובה, ומיד חוזרת ומתכסית. כל אלו שהיו עם האוהב, לא ראו ולא הסתכלו, רק האוהב לבדו, שמעיו ולבו ונפשו הולכים אחריה, ויודע שמשום האהבה שהיא אוהבת אותו, נתגלית אליו רגע אחד, לעורר האהבה אליו. כך הוא דבר תורה, אינה מתגלית אלא לאוהבה [כח הפעולה של האהבה היא החירות] יודעת התורה שחכם לב ההוא, מסבב שער ביתה בכל יום, מה עשאה, גילתה פניה אליו מתוך ההיכל, ורמזה לו רמז, ומיד חזרה למקומה ונסתרה, כל אלו משם לא ידעו ולא הסתכלו אלא הוא בלבדו ומעיו ולבו ונפשו הולכים אחריה. ועל כן התורה מתגלה ומתכסה והולכת באהבה אל אוהבה, לעורר עמו האהבה.
ק) ת"ח ארחא דאורייתא וכו': בוא וראה, דרך התורה כך היא. בתחילה, כשמתחילה להתגלות לאדם, רומזת אליו ברמז אם יודע, טוב. ואם אינו יודע, שולחת אצלו וקוראת לו פתי, והתורה אמרה לאותו ששלחה אליו, אמרו לפתי ההוא שיקרב כאן ואדבר עמו. ז"ש מי פתי יסור הנה וחסר לב וגו' [האמצעי הזה עושה אותו חכם לב]. האדם קרב אצלה מתחילה לדבר עמו מאחרי הפרכת, שפורשת אליו דברים לפי דרכיו, עד שיסתכל מעט מעט. וזהו דרוש.
מה הקשר סיפור העלמה במגדל, היא התורה עם אוהבה, למשפטי נשמות בפרשת משפטים? התורה מתגלה אט אט, במידה שהנשמה מתגלה בנו ומתקרבת ליציאה שלה לחופשי, במידה שהיא מקרבת את תודעתה לחירות של עצמה, היא מתקרבת אל התורה, אל אמצעי השחרור שלה. ס' ייבא כורך את גלגול הנשמות ברמת הפרשנות והקירבה שלנו אל התורה. כי רמת הקירבה שלנו אל התורה, היא רמת היכולת של נשמתנו לקרוא את המציאות הרוחנית:
קא) לבתר תשתעי בהדיה וכו': אחר כך היא מדברת עמו מאחורי סדין דק דברי חידה, וזהו הגדה. ואחר שנעשה רגיל אצלה, היא מתגלית אליו פנים בפנים, ומדברת עמו כל סודות הסתומים, וכל דרכים הסתומים, שהיו חבוים בלבה מימים ראשונים. אז הוא אדם מושלם, בעל תורה, ודאי שהוא אדון הבית, שהרי גילתה לו כל הסודות שלה [מהשעבוד היא הפכה אותו לאדון], ולא הרחיקה ולא כיסתה ממנו כלום.
מה שאומר לנו ר' סבא דמשפטים זה שהוא מדבר בשפה של נשמת התורה, ונשמת התורה לא מדברת כמו התורה, כמו הפסוקים שלה, כי הפסוקים שלה מדברים את השחור, ונשמת התורה מדברת את הלבן שבין האותיות. זו שפה אחרת. כמו בחזון החניכה של בעל הסולם, כאשר הוא מבקש שיורידו אותו, כך שיוכל להבין את השפה של הנביאים והחכמים, כי הוא מדבר בשפה של הלבן. וזה כמו הגילוי שהיה לישראל, שהם לא יכלו לעמוד בו, ואז נשברת תורת הלבן ומופיעה תורת השחור על הלבן, זוהי התורה שנכתבת על ידי משה. כך יש את הלבוש על הנשמה, היא מתפשטת אל עצמותה, ככל שהיא מגיעה אל נשמת התורה. וזהו החיזור אחרי העלמה במגדל.
בעל הסולם בחר בסוף זהר משפטים לשים את האידרא של המשכן, לפני פרשת תרומה, שזה עניין אופני או הוראות בניית המשכן. אידרא דמישכנא היא המרחב או המקום של הנשמות, וכל האופנים שמתפשטים מא"א. בפרשת יתרו נאמר: "מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך, את צאנך ואת בקרך; בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ', כ'). המשכן צריך להיות מחומרי האדמה, מחומרי הבריאה של הנשמה, או האצלת הנשמה. הנשמות בונות מעצמן אידרא, הן עושות מעצמן מושב של משכן. זו הצורה שפרשות יתרו ומשפטים – פרשת נתינת התורה משלימה את עצמה באמצעי של קבלת התורה, על העומק הגדול של החירות, של עבודת התיקון של הגלגולים, כדי להגיע אל התיקון הגדול שנקרא 'השבת הגדולה' או גמר התיקון של העולם ההולך ובא.
