פרשת מקץ – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת מקץ במשכן הכוונה

"וירא יעקב כי יש שבר במצרים, ויאמר יעקב לבניו, למה תתראו ויאמר הנה שמעתי, כי יש שבר במצרים, רדו שמה ושברו לנו משם, ונחיה ולא נמות" (בראשית מב', א'-ב')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת מקץ על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

בקשר שבין חנוכה לפרשת מקץ ואיך קוראים את הפרשה הזו באמצעות הזהר, שמדבר אל הדור שלנו, שמנסה להבין את החנוכה, או מה מתבקש ממנו בחנוכה שלו. אז בעצם אנחנו במלחמה קלאסית שמתרחשת בפרשות שבדרך כלל קורות עם החנוכה: פרשת וישב ומקץ, שהן עליית יוסף, נפילת יהודה עד שמגיעים לסוף פרשת מקץ ובה יש את עליית יהודה. אלו הן תפיסות של איך מממשים את המשימה של ישראל להאיר באופן כזה שהם שותפים לזה שלא ידח ממנו נידח, שלא תהיה נשמה שלא תגיע לגמר התיקון, לידיעה ולהרגשה של לדעת. 'לדעת' במובן שהכלי יהיה מקום החיבור, מקום הזיווג של האור, וזה יהיה מצב תודעה טבעי לדעת את הבורא ולעובדו.

יש משהו ביעקב שהוא יותר קשור לעל מודע, שהוא לא יודע, אבל מתחיל להרגיש דרך מצרים את נוכחות יוסף ואז מתעוררת בו אותה שכינה שנפרדה ממנו כתוצאה מהעצב שלו, והוא מתחיל לראות שיש שבר במצרים. בחנוכה, אם אנחנו מצליחים לחוג אותו, אז אנחנו נכנסים להיפוך של מחושך לאור, משינה ליקיצה. יעקב מרגיש שהשכינה אינה שורה בו, משום שהוא אבל ומסרב להתנחם על יוסף, ומציע לנו את ההכרה שאולי אינה מורגשת כמו נוכחות שכינה, אך מגיעה מקשר ישיר אל בינה, ההכרה שיכולה להתפשט בנו דרך ההתבוננות שלנו דרך התהליכים בעולם. יעקב רואה שיש שבר במצרים, כי פתאום כולם נוהרים למצרים. זה האופן שיעקב מלמד אותנו לקרוא את ההתערבות של התכנית, של רצונו להיטיב לנבראיו, אפילו כאשר אין עלינו השראת שכינה, שאין עלינו רוח שמסוגלת לקדש. לכן הוא פונה אל מי שהשכינה שורה עליהם, שהם בניו ואומר להם: 'למה תתראו, ויאמר הנה שמעתי כי ישר שבר במצרים, רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות' (בראשית מב', א'-ב') בשאלה 'למה תתראו', הוא שואל את בניו מדוע הם מתנהגים כאילו השינוי בעולם לא נוגע בהם. שכן, אם יש שינוי בעולם, זה קורא לשינוי בישראל. 'רדו שמה', 'רדו' גימטריא זה 210, אלו הן שנות גלות ישראל במצרים. זאת אומרת שיעקב עובר מאמונה לנבואה. חנוכה מסמן את זה שיש שינוי בעולם. יעקב יודע שישראל צריכה לצאת מן ההיסטוריה, כדי לחזור כעם להיסטוריה. ובעצם, אם לא היה המרד ביוונים, לא הייתה לנו תבנית של מרד ושל יכולת חזרה, של יכולת הגדרה עצמית.

האר"י חי בתוך הקונטקסט של האידרא רבא ומחפש את מה שמסתתר מאחורי כל אות וברכה. הוא מנסה לתת לנו צורות עבודה ומלמד אותנו לחפש צורות של משמעות בכל דבר שאנחנו עושים. לכן האר"י הסתכל על הברכה: 'להדליק נר חנוכה' (אותיות נח"ל) המורכבת מיג' תיבות, כמו יג' מידות הרחמים. הגיע לתיקון השמיני ('בני בינה ימי שמונה') באידרא רבא שהוא תיקון 'נוצר חסד לאלפים', שגם הוא אותיות נח"ל. שם הכתר הוא 'נחל קדומים', שם פרצוף או"א (בינה) הוא 'נחל עדנים', שתי הצורות המאוד גבוהות הללו נקראות 'נחל', ואם נאמר 'כל הנחלים הולכים לים' אומר שכח התיקון של הים, של מלכות, נטוע בכתר ובבינה.

מסך של שבר נקרא בזהר מצב של מסך של מפתחא, מה ששובר את המדרגה. ויש שבר על שבר שהוא גילוי המנעולא, כלומר הרגשה שהולכת להתממש גלות ישראל, התבנית של הגלות במצרים, שזה תחילת האופן שבו יהיה אפשר לקשור את השמאל לימין. כיוון שאנחנו מדברים על נוצר חסד לאלפים בלהדליק נר חנוכה, ברור שאנחנו מתייחסים לאותו אור שהוא חלק מיג' מידות הרחמים, שהוא חלק מפרצוף התיקון, וכיצד עולה פרצוף התיקון הזה ברגעים האלו, כדי להשלים את 'וזאת החנוכה', את חנוכת המקדש בלבבות, במיוחד כשאנחנו מדברים על דור אחרון.

כאשר מברכים את שלוש הברכות בחנוכה, מקבלים את כל מהלך ההתפשטות מארך אנפין, מהדיקנא אל הנבראים. השורש של החסדים, הוא תפוחי הפנים הפנויות משערות, לכן מדברים על רחמים ועל הכח החזק ביותר, שאחרי שהוא נושא את עווננו, הוא כח הסליחה. יום הכיפורים אם כן קשור לחנוכה. כיוון שהעולם נברא בדין, צמצום א', אבל גם העולם וגם האדם לא יכלו לעמוד בזה, שיתף מידת הדין ברחמים. השיתוף של מידת הרחמים במידת הדין זו הסליחה. הסליחה באה גם בסיפור הבריאה וגם באופן שבו משה מבקש על ישראל בחטא העגל ובחטא המרגלים, כי אם היו נשפטים בדין הם לא הם לא היו יכולים לעמוד בזה. כאשר משה מבקש 'סלח נא' הוא נענה 'סלחתי כדבריך' ומה שמתגלה למשה, כיוון שהוא מסרב לקבל את זה שהוא יהיה אב חדש שממנו יצאו גויים רבים, אלא הוא מתעקש על ישראל, כמו שהם, מתגלות יג' מידות הרחמים.

נקודת הסליחה היא נקודה של גילוי, באותו התהליך שהתחיל בהתערבות של משה בעבור ישראל, זהו המקצב הפנימי של תפילות יוה"כ, שזו חזרה על 'סלחתי כדבריך' ועל יג' מידות הרחמים, וזה עובר לחנוכה, אל מול השיכחה של זהות ישראל מול היוונים. שיכחת הזהות הרוחנית מול החושך, מול מה שמחשיך את האור של ישראל, שזה אורה של יוון, שמכבה את ההכרה העצמית. זה רגע של דין עצמי, שאם לא היה משהו מתעורר, והוא מתעורר דרך הנוקבא, דרך בינה, בשיתוף הרחמים, שיורדת לעזור למלכות להתרומם, אז זו מעיין סליחה. כל התהליך של חנוכה זה האופן שבו אנחנו חונכים את עצמנו לאור הסליחה. שורש הסליחה הוא בנושא עוון, האופן שבו אנחנו נישאים תמיד, לא ביחס למה שפעלנו, גם כשמדובר בצדיק. מדובר תמיד בעזרה ובאופן שהעליון מכיל את האדם וסולח. הסליחה מזכירה לאן אנחנו שייכים. נוצר חסד לאלפים הוא צורה של ההתפשטות כלפי התחתון כדי להביא אותו ליחס כזה, שאפשר יהיה לכלול אותו. סליחה ברוחניות, שלא כמו בגשמיות, מדברת על מבט של הבורא שיודע איך נאצלנו ואיך נבראנו ואת הקושי ואת העליבות שבה אנחנו נתונים, ביחס למי שאנחנו באמת

הסיבה שקוראים את פרשת מקץ בשבת חנוכה, היא כי מקץ מדבר על שיכחה וזיכרון, על שינה ויקיצה. על האופן הזה שההתעוררות של זהות מסויימת נכנסת בין העמים, של יוסף, גורמת לשרים ולפרעה לחלום זאת אומרת שמצרים מתחילה להבין שהולך לקרות שינוי בתפיסה שלה את עצמה כמובילה התרבותית. כמו גם, מדברים על חנוכה בתוך קונטקסט של כסלו, שהחוש שלו הוא חוש השינה, השינה שמסבירה את מקץ, וגם את עניין החלומות, והיחס אל החלומות – שיוסף במצרים לא מתאפשר לו להיות החולם, אלא הפותר. חלום, חלק מהכח שלו זה שמיד אפשר לממש אותו. זאת אומרת שכשיוסף פותר לפרעה את החלום, מיד בא עם זה: איך מממשים את זה? כי אחרת זה מתמסמס וחוזר אל השינה, לכן נאמר 'מקץ שנתיים' כי זה הלך אל השיכחה, החלום, וחזר שוב אל ההתעוררות, אל היקיצה, חזר אל האפשרות לממש אותו. עוד נאמר כי בכה' כסלו חידשו ישראל את הזהות שלהם על ידי כך שהם חנכו בקורבנות את בית המקדש השני. האות של חודש כסלו היא ס'. שנאמר עליה כי היא סומכת נופלים, שזה החודש שאפשר ליפול לעומק מאוד גדול ומהעומק להרכיב קריאה של זהות של נשמה, וזה חוזר על ס' שהוא הסליחה.

אם כן, אנחנו יודעים שהחיבור של חנוכה מסיים את יוה"כ, וזה גם מחבר את שתי הצורות של הגאולה, של הרוחניות והגשמיות. גאולת הרוחניות קורית בחנוכה ובגשמיות זה בפורים. כלומר צמצום ב' מחלק כל ספירה וכל פרצוף על החזה, על ספירת ת"ת, עד איפה שמלכות יכלה לעלות ולהתכלל בבינה. מה שמתחת לזה, זו בינה שמתכללת בשליטת מלכות. אלו שני תיקונים: תיקון חנוכה מדבר על התיקון של הרוחניות, של הראש, של היחס, שיכול יהיה למשוך את האור הגדול להשפיע ולהאיר למטה, שזה פורים, שזה תיקון הגופים. לכן חנוכה ופורים זה תיקון ראש וגוף.

המועדים המוזכרים בתורה הם של עליה לרגל, הם חגי דאורייתא, כלומר הם ניתנו לנו והם צורות של התעוררות מלמעלה, קריאה של זמינים מקודש. חנוכה ופורים הם מועדים המתעוררים מלמטה, מתעוררים מתוקף הצורך של ההכרה האנושית. האר"י אומר עליהם כי כיוון שהם באו מלמטה, הם התקשרות של תתאה שהצליחה לייצר תבנית כזו בעליונים, שבגמר התיקון כל המועדים יתבטלו, חוץ מחנוכה ופורים. כי מה שנרשם בתוך הבריאה זה המאמץ של התחתון להתקשר, הניסיון להוריד את האור הגדול של נוצר חסד לאלפים דרך הנר, דרך הכח של נ'פש ר'וח, עד הנקודה האחרונה, זה לאפשר לאור להתפשט לא עד הפרסא של עולם אצילות, אלא עד הנקודה התחתונה של העולם הזה. מתי האור יכול יהיה להתפשט? כאשר הכלים התחתונים מתוקנים. זה אומר שתהיה השוואת צורה, השוואת כוונה בין הנברא לבורא.