פרשת מקץ – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת מקץ במשכן הכוונה
"וירא יעקב כי יש שבר במצרים, ויאמר יעקב לבניו, למה תתראו
ויאמר הנה שמעתי, כי יש שבר במצרים, רדו שמה ושברו לנו משם,
ונחיה ולא נמות… ואת בנימין אחי יוסף, לא שלח יעקב את אחיו,
כי אמר, פן יקראנו אסון…
ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר, לכל עם הארץ;
ויבואו אחי יוסף, וישתחוו לו אפים ארצה. וירא יוסף את אחיו, ויכרם;
ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות, ויאמר אליהם מאין באתם,
ויאמרו, מארץ כנען לשבר אכל. ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכרהו."
(בראשית מב', א'-ח')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת מקץ על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בפרשות שבוע נוספות – ביוטיוב
פרשת מקץ מציגה צורות שמתהוות מאחורי הקלעים במערכת. אם נאמר שכל ספר בראשית הוא נוכחות של רצון העליון, כיצד הנוכחות בוראת כלי, כדי שהאור יתפשט בה, וההכנות שנעשות בהתאמתו של הכלי, על ידי התפשטות אור והסתלקותו. התבנית של 'ויהי מקץ שנתיים ימים' היא פעולה של חקיקת כלי, שלנו היא נראית כמו ירידה, הרגשה של חושך, ולאחריו מתחיל להפציע אור. יש במערכת שבירת כלים, כדי לממש את ההבטחה שלא ידח ממנו נידח. כאשר קורית שבירה במערכת, קורית שבירה במערכת הנשמות ונשירת איברים, כך גם בהתהוות כלי הנשמות שנקרא 'ישראל', שהוא יצטרך להיות כלי התיקון, עליו לעבור את אותו שלב של שבירה ונפילה לבין הקליפות, שזוהי בעצם הירידה למצרים.
בסיפור של יוסף ואחיו, נשברת תבנית התפיסה של יוסף ושכל מה שמתרחש, מתרחש בחסד אלוהי, כדי לבנות את ישראל בגויים, בתוך התרבות שהיא בעצם לא שייכת אליה. המסע הזה מתחיל ביעקב שהשכינה נעדרה ממנו מאז אבלו, אשר מגלה את פעולת העליון דרך מגמות בעולם, דרך ההתבוללות במצרים "וירא יעקב, כי יש שבר במצרים; ויאמר יעקב לבניו, למה תתראו, ויאמר הנה שמעתי, כי יש שבר במצרים; רדו שמה ושברו לנו משם, ונחיה ולא נמות" (בראשית מב', א'-ב') 'למה תתראו'- אפשר לראות בביטוי זה את שיטת יוסף, שמה שמתרחש ומתחולל בתוך המציאות הוא האופן שבו העליון מכוון את צעדי ואת עלייתי, ואין שם בחירה, או לראות את האופן שבו פועל יהודה, כלומר שהכל בידי שמיים, אך מאיזה מקום ומאיזו תכונה פועל האדם. כאשר יעקב אומר 'יש שבר במצרים' הוא מבין שמתחיל זמן מימוש השבועה לאברהם, שיש שם ניצוצות, שהגיעה העת לפעול ביחס אליהם, וזה מה שמניע את ההסכמה לשליחת בניו.
"ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו; על כן באה אלינו, הצרה הזאת. ויען ראובן אתם לאמר, הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם; וגם דמו הנה נדרש והם לא ידעו, כי שומע יוסף: כי המליץ בינתם" (בראשית מב', כא'-כג') יוסף חושב שהם מדברים על בינימין ועליו הם חושבים שהוא מת, יש אטימה של התפיסה של יוסף. גם התפיסה של האחים אטומה, לא להיות מסוגלים לראות את יוסף באיש שמולם. וישנה תפיסה אטומה לחרטומי פרעה ולפרעה שלא יכלו לפענח את חלומותיו, משום שזה כנגד אמונתם שפרעה הוא אל, ואותו האל יכול להתייבש או להיות חסר אונים.
הפרשה, אם כן, מפגישה אותנו תבניות תפיסה שנשברות, כדי שאפשר יהיה לתקן אותן. יוסף הופתע כאשר הבין שיהודה ואחיו לא מוותרים על בנימין, כלומר שיש קשר שהוא מעל הטבע, שהוא קשר נשמתי, שחזק יותר מהקשר הטבעי. והאור הגנוז של ראשית הבריאה אשר יאחד את כל הכלים, לעתיד לבוא, מתחיל להתגלות כאן כמו האופן שבו יהודה יציג את הערבות שלו לא כלפי אחיו הטבעיים, אלא כלפי כל המשימה של בני יעקב.
סיפור חנוכה הוא גם שבירה של התבנית של התפיסה של מה ששולט בעולם, לכאורה הכח, המגמה של מה עולה, איזו תרבות עולה, ומה קורה במפגש התרבויות ואיך נוצרת היכולת להילחם ולהתקשר אל מה שמעל הטבע. בעצם מדוע אומרים שיוון זה חושך, הלוא זו תרבות של המוסר, של אהבת החכמה, לידת הקידמה, של היכולת האנושית לתפוס ולחקור את הטבע הנתון. אז למה המפגש של יוון עם ישראל נקרא חושך? יש צורות של אור שמחשיכות אור אחר. המאבק בין התפיסה שהכל ניתן להבין, להסביר ולשלוט דרך השכל הטבעי, צריכה להישבר, מול התפיסה שמעל הדעת. בהתחלה היא מחשיכה אותם, אולם אם יש הצהרה פנימית, אז האור שנקרא האור הגנוז מתחיל להתפשט בה.
מה שמתוקן בחנוכה הוא ראיית המציאות, אמנם הכלי עדיין אינו יכול לממש את הראיה הזו, אך יש פה שבירה של תבנית קודמת ועליית ראיה חדשה, שהיא מעל הדעת, ששוברת את התבנית של מה שאחז בנו או מה שפירש את עולמנו עד עתה. כשאנחנו צריכים להגדיר את עצמנו מול תרבות עולה, או מול הגילויים או האופן שבו ההתפתחות, שגם היא אור האלוהים, מייצגת עצמה מולנו, זה אומר שמול זה אנחנו צריכים לעדכן גם את הדבקות, כלומר את אותו צורך להידמות לעליון.
חג חנוכה משלים את המהלך מראש השנה, מה שבא מלמעלה זה הוראת ההלל וההודאה, מה שבא מלמטה, התערותא דלתתא, זה הדלקת הנרות. להאיר את הנרות זה לקבוע ולהצהיר על מקום בפנימיותנו, על עצמאותנו וריבונותנו, מקום פנימי בתוך העולם שממנו זה מאיר. יהודה מיצג את אלמנט הדלקת המנורה, הדלקת מה שהוא מעל הטבע, אנחנו רוצים להיות בני בינה, פעולה שהיא מעל הטבע. כאשר היסוד הוא הערבות, הוא עטרה דיסוד, הערבות כלפי כינון הכלי, כדי שהוא יוכל להאיר.
