פרשת לך לך – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת לך לך במשכן הכוונה
"בוא וראה, מתחילה, מטרם שנמול, נתן הקב"ה חכמה לאברהם, דהיינו המדרגות העליונות הנ"ל. לדעת חכמה ולהתדבק בהקב"ה, והשיג סוד האמונה. אבל לדבר עמו לא היה לו, אלא מדרגה התחתונה לבדה, דהיינו הנוקבא מבחינת מחזה שדי יחזה, כנ"ל. כיון שנמול, כל מדרגות העליונות היו שורות על מדרגה זו התחתונה, כדי לדבר עמו. ואז נתעלה אברהם בכל המדרגות כמו שנתבאר" (זהר לך לך, פס' רעד', מאמר היה – אל אברהם במחזה)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת לך-לך על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה הפותחת את תשפ"ב 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת לך לך היא הפרשה השלישית בבראשית, ואפשר להקביל אותה ליום השלישי. נח והמבול היו ביום השני, המחלוקת והאש ומה שלכאורה נכשלו, מולידים מתוכם את היום השלישי. אם אומרים שהאור הוא הסיבה הראשונית ההכרחית, אך מבחינת הגילוי, תמיד ההעדר קודם גילוי. ההעדר קודם להויה, מבחינת התפיסה של הבריאה עצמה. כך מתחיל סיפור אברהם, מהגלות, מהעדר. בסוף פרשת נח מסופר על משפחה שהשורשים שלה, עפ"י הסיפור, מתגלגלים משם, ולפני שהיא נכחדת, עולה איזשהי תודעה שמחליטה לצאת ממקום הולדתה ולשוב לאיזה מין ארץ, שהיא ארץ כנען, שתקרא אח"כ ארץ ישראל, אבל היא גם כן מתחילה מהעדר. ארץ כנען, זו שהולכים אליה, הייתה שייכת להם בעבר, אולם היא נכבשת על ידי העדר שעניינו הוא הכנעה. זו ארץ שלא סובלת שום דבר שהוא לא בהכנעה אל המגמה שלה, או אל המשימה שלה.
המדרש קורא את אור כשדים ככור, כמשרפה ששם נספה הרן, שממנו מתבררים לוט ויסכה (שרה). לוט מסמל את הרצון לקבל לעצמי שמלווה את הנשמה מרגע צאתה לעולם, מרגע לידתו של אדם. אותו אובדן של הרן מתחיל את הצורך של משפחת תרח לצאת מאור כשדים. אפשר לומר שההתעוררות מתחילה מלמטה, על ידי הלחץ של הסביבה, או לחץ המאורעות, שמביאים את משפחת תרח לצאת. הם הולכים עד חרן. הזהר יקרא זאת כ'חרון אף' ומתיישבים בה. אחרי שיש את התנועה מאור כשדים לחרן, שזו התפיסה של השמאל, של חרון אף, מתחיל שיח של אברהם עם העליון, שהוא שיח הרבה יותר קרוב מאשר היה לנח, עם תביעות יותר מוגדרות, עם ניסיונות ומבחנים ששרה ואברהם מצליחים לעבור, ומתחילים להרגיש את הכיוון שלהם. אברהם ושרה ממשיכים לממש את העליה לארץ כנען, לארץ ישראל ונחור נשאר בחרן, הוא יהיה המכרה שאליו יעלו הבנים (אליעזר עבור יצחק ויעקב), כדי לברר משם את ניצוצי האמהות.
נשאלת השאלה מדוע נאמר לאברהם 'לך' ולא 'צא'. את השימוש בפועל 'צא' נראה כשהאלהים לוקח את אברהם ומוציא אותו לראות מעל הכוכבים, כלומר הוא יוצא ממסגרת הקיום, ממסגרת התפיסה של הגוף, של הרצון לקבל. הרבה מאוד ניסיונות של אברהם הם ביסוס היכולת להתקשר אל משהו שהוא מעבר, מה שאנחנו מכנים 'אמונה', מעבר לתקרת הזכוכית של ההבנה האנושית. הזהר מדבר על לך-לך כמו לך לעצמך, לתקן את מדרגתך, זו תנועה שהיא לא החוצה, אלא פנימה, פנימה כדי להכשיר איברים רוחניים, לבנות אותם מחדש עבור כל האנושות. 'צא' היא תנועה קצרה ו'לך' זו תנועה ארוכה. יציאה היא תנועה נקודתית, היציאה היא לצורך קביעה של נקודת מבט חדשה והליכה היא מסע, היא המסע של אברהם להתהלך בארץ ולסמן את גבולותיה של ארץ ישראל. אם כן, ההוראה לאברהם היא ללכת, הזהר מדבר על 'לך מהאיצטגננות שלך', זאת אומרת מהתפיסה הגבוהה ביותר של התרבות האנושית, באותו זמן, שזו ידיעה אסטרונומית, ידיעה של קריאת מפת השמים, וידיעת קריאת האופי והעתיד של כל צורה של רצון לקבל, על פני הארץ. לכן הקריאה לאברהם היא לצאת מזה, לצאת מתפיסת תקרת הזכוכית של התפיסה האנושית, ואברהם הולך לרצון שעדיין לא נראה לו.
"ויאמר יהוה אל אברם, לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ,
אשר אראך, ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך; והיה ברכה.
ואברכה מברכיך, ומקללך אאור; ונברכו בך כל משפחות האדמה.
וילך אברם, כאשר דבר אליו יהוה, וילך איתו לוט;
ואברם, בן חמש שנים ושבעים שנה, בצאתו, מחרן"
(בראשית יב', א'-ד')
האלמנט שחוזר פה הוא אלמנט הברכה. הברכה חשובה עכשיו, כאשר שמבססים את האבות, היסודות של הצורה האנושית שיכולה לשמר את החיבור עם מחשבת הבורא להיטיב לנבראיו. 'ברכה' שייכת לפעולה של נטיעת כרמים וטיפול בגפנים. זו הצורה שבה לוקחים קצה של ענף גפן ומכופפים אותו לחזרה לתוך האדמה, ובפעולה הזו הענף נראה כמו ברך. הוא מוציא שורשים וממנו יוצא שתיל, גפן עצמאית. מבחינת הפעולה של הברכה זה אומר שאנחנו לוקחים ענף ומחברים אותו לשורש, ורק ככה יכולים להיווצר חיים חדשים. זאת אומרת שהתפקיד של אברהם בברכה הוא החיבור של הענף אל שורש הנשמה, שורש ההבטחה של רצון הבורא, כדי לתת חיים חדשים לכלל האנושות. כלומר באמצעות אברהם, מתברר התפקיד האמיתי של הליכת הנשמה אל הגוף, של התיקון שהיא צריכה לעשות.
אחד המבחנים שבהם הבורא ניסה את אברהם היא מלחמת ארבעת המלכים את החמישה. הפרידה של אברהם מלוט הופכת להיות בעייתית, והיא מאלצת את אברהם להתערב במלחמה, כדי להציל את לוט, בן אחיו, שנשבה בה. זה על ההבטחה הבלתי נראית של העמוני והמואבי (שהתולדות שלהם הן נעמה ורות), שיוצאים מבנות לוט ולוט עצמו. המלחמה הזו מביאה את אברהם למצב של סקירה עצמית הרבה יותר עמוקה, "ויאמר אברם אל מלך סדום: הרמתי ידי אל יהוה אל עליון, קנה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך; ולא תאמר, אני העשרתי את אברם בלעדי, רק אשר אכלו הנערים, וחלק האנשים, אשר הלכו אתי" (פרק יד', כב'-כד'). זו פעם ראשונה שאנחנו שומעים מישהו שהתעוררה בו שאלה מוסרית על אחריותו לחיי אחרים. אברהם שואל לא בהרגשת תהייה 'לאן אני הולך? במה אני בוחר?', אלא בחינה עצמית נוקבת: "אחר הדברים האלה, היה דבר יהוה אל אברם במחזה" (פרק טו', א') 'אחר הדברים האלה' הוא מה שמרגיש אברהם אחרי שהוא שפך דם במלחמה. אברהם חייב לשאול את השאלה האם הוא עדיין ראוי למידת החסד, משום שהחסד היא מידתו, האם זה שייך לרצונו של הבורא. לפיכך הרצון, או הצורך שלא היה קודם, הופך לתפילתו של אברהם 'אחר הדברים האלה', ומביא את אברהם למצב של חיזיון, למצב של נבואה (במחזה).
"והאמין ביהוה ויחשבה לו, צדקה.
ויאמר, אליו: אני יהוה, אשר הוצאתיך מאור כשדים
לתת לך את הארץ הזאת, לרשתה.
ויאמר: אדני יהוה, במה אדע כי אירשנה"
(בראשית טו', ו'-ח')
אברהם האמין בהבטחה, במה שלא נראה בתוקף המציאות, כי מתוקף המציאות והאיצטגננות של אברהם, בגילו, אין סיכוי שהוא יעמיד צאצאים, אבל מעליה יש את ההבטחה, את הברכה ויש את השאלה 'במה אדע כי ארשנה'. השאלה באה על גבי האמונה בהבטחה של הזרע, של בירור המיוחד של ישראל מתוך אברהם והתולדות שלו. השאלה 'במה אדע כי אירשנה' שואלת 'אם האורות הגדולים צריכים להגיע, מה יבטיח את היכולת של הכלי לשאת אותם?'. השאלה במה אדע כי אירשנה מתפרשת כשאלה על ההבטחה, אבל היא לא שאלה על ההבטחה, אלא פליאה – מה יהיה הבירור שימציא כלי שיכול להשיג אורות כל כך גדולים. אומר זהר הפרשה בפס' רסא' מאמר 'אחר הדברים האלה' לשאלתו של אברהם, כי צריך איזשהו כלי, אפילו קטן, כדי שאפשר יהיה להתחיל לעבוד איתו, לחבר אותו:
רסא) אחר הדברים האלה וגו': ר' יהודה פתח. אני לדודי ועלי תשוקתו כבר בארוה, חבל על ידי התעוררות של מטה [שאלת אברהם 'במה אדע' היא מלמטה] נמצא התעוררות של מעלה. כי לא נתעורר מלמעלה מטרם שנתעורר מלמטה. והברכות של מעלה אינן נמצאות, רק במה שיש בו ממש, ולא במקום ריקן, שאין בו ממש.
רסב) מאין לנו זה, מאשת עובדיהו. שאלישע אמר לה, הגידי לי מה יש לך בבית. כי הברכות שלמעלה אינן שורות על שולחן ריקן כמ"ש להלן בלחם הפנים, ולא במקום ריק. כמ"ש באשת עובדיהו מה כתוב, ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן. ושואל מהו אסוך, ואומר אלא, שהיה בו רק כדי משיחת אצבע קטנה. שה"ס ו"ק בלי ראש המכונה אצבע קטנה, בסוד ו' קטועה.
רסג) אמר אלישע, נחמתני כי לא ידעתי, איך תשרינה הברכות של מעלה במקום ריקן. אבל עתה שיש לך שמן, זה הוא מקום שתמצאנה בו הברכות. מאין לנו זה. כי כתוב כשמן הטוב וגו', ובסופו מה כתוב, כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. הרי שבמקום הזה דהיינו בשמן שורות הברכות.
התשובה היא שכל מערכת היחסים שלנו בנויה על הרשימו של ההוצאה שלנו ממצרים (אצל אברהם היציאה היא מאור כשדים). זה הרשימו של ההוצאה מן הגלות אל הגאולה, והיא הרשימו שמתחילה להתברר באברהם. בין השאלה 'במה אדע כי אירשנה לבין התשובה יש את ברית בין הבתרים, שעל אברהם נופלת אימה וחשכה גדולה. ואז באה התשובה בפסוק יג':
"ויהי השמש לבוא, ותרדמה נפלה על אברם;
והנה אימה חשכה גדלה, נפלת עליו.
ויאמר לאברם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם,
ועבדום, וענו אתם ארבע מאות, שנה"
(בראשית טו', יב'-יג')
ברית בין הבתרים של אברהם היא העיבור של הנשמה, היא יצירה מחדש של צורות, או של חושים, של התצורה האנושית, משום שאברהם ששואל 'איזה כלי יהיה מסוגל להתחבר עם האור הגדול?', הבורא מראה לאברהם שיהיה זה הכלי שיעבור את הלחצים של הגלויות, כמו שאתה עכשיו עובר את בברית בין הבתרים, התודעה של אברהם עוברת את צמצום ב', את חצית המדרגה את ההתלקחות שבין ימין ושמאל וכל ההתנגדויות שעולות שם, הוא זה שיצור כלי, כלומר תודעה חדשה שתהיה מסוגל לעבור את ההיסטוריה שלה. זו פעם הראשונה שאפשר לראות שיש אדם שיכול לחוות את היסורים שיש לעליון בגלל התחתון, כי זה בינה שממעיטה את עצמה עם עליתה של מלכות אליה, היא הכח ששואף לממש את רצון הכתר של להשפיע, צריך להתאים את עצמו, בינה צריכה לבתר חלקים מעצמה. שזה בתוך צמצום ב', בחלוקת המדרגה, הגוף של בינה נופל לחושך.כלומר היא מצמצמת את התפשטות האור לתוכה. מבחינת האנושי, ברית בין הבתרים מנסה להכניס אור לחושך הזה, לגלות הזו, אל המקום שצריך להאיר אותו. אפשר לומר שזה ירידה אל מצב האנושות בצד החשוך שלה, והאמצעי של להביא את האנושות לתיקון, הוא לרדת אל החושך הזה.
ברית בין הבתרים מכשירה את ברית המילה, במאמר הזהר 'היה – אל אברהם במחזה' נאמר:
רעח) אמר ר' אלעזר, כשברא הקב"ה את העולם, היה על תנאי, שאם יבואו ישראל ויקבלו את התורה תתקיימו ואם לא, הריני מחזיר אתכם לתהו ובהו. והעולם לא נתקיים עד שעמדו ישראל על הר סיני, וקבלו התורה [ברית המילה של כל נשמות ישראל זה מתן תורה], ואז נתקיים העולם.
רעד) ומשיב. בוא וראה, מתחילה, מטרם שנמול, נתן הקב"ה חכמה לאברהם, דהיינו המדרגות העליונות הנ"ל. לדעת חכמה ולהתדבק בהקב"ה, והשיג סוד האמונה [שימוש בחכמה בכיוון ההפוך, כדי לעלות מעל הדעת, ממטה למעלה ואפשרי רק אחרי צמצום ב']. אבל לדבר עמו לא היה לו, אלא מדרגה התחתונה לבדה, דהיינו הנוקבא מבחינת מחזה שדי יחזה, כנ"ל. כיון שנמול, כל מדרגות העליונות היו שורות על מדרגה זו התחתונה, כדי לדבר עמו. ואז נתעלה אברהם בכל המדרגות כמו שנתבאר.
