פרשת לך-לך – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת לך-לך במשכן הכוונה

"ויאמר יהוה אל אברם, לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך.
ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך והיה ברכה.
ואברכה מברכיך, ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחת האדמה."
(בראשית יב', א'-ג')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת לך-לך על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בפרשות שבוע נוספות  – ביוטיוב

לך-לך הוא הציווי על הנשמה הראשונה שמתחילה ליסד את אפשרות התיקון, ועובר מן התיקון הפרטי לתיקון הכלל,
לאופן שבו מערכת נשמות מצליחה להגיע בהכרתה אל סדר ההשתלשלות של סיבה ומסובב,
כדי לסדר את עצמה למטרה של גילוי אלוהותו בכל המציאות, בכל ההכרות. לך-לך מעצמך – מתחילים מעליון,
מהבטחת גן עדן, במובן של מתי יוצאת הנשמה, מתי היא מתעוררת למטה? כאשר ישנו חיבור בין מלכות לבינה,
כשבינה מתפשטת ומלכות עולה אליה, ומהחיבור הזה נוצרת תודעה חדשה והתודעה הזו היא 'לך-לך מארצך'.
מדוע הנשמה צריכה לרדת? כדי שהיא תשתלם במדרגות עליונות בבינה, בתכונות של השפעה.
כלומר כל פעולותיה של מערכת הנשמות תהיה צמצום ב', שיתוף מידת הדין במידת הרחמים.

אברהם ומשפחתו מייצגים זכרון של המשפחה השמית שיצאה מבני נח.
כלומר מתחיל להתהוות זכרון גנטי של הצורך במשמעות, של הצורך ביעוד, זה משמעותה של משפחת שם.
בהבטחה לאברהם הוא הופך מפרט ל'ואעשך לגוי גדול'. 'ונברכו בך' יש הדגשה על ההברכה, שזה עניין של הברך,
של הכיפוף לעבר רצונות של האומות, כדי לאפשר לא רק את המסע של הנשמה הפרטית האינדיוידואלית האוניברסלית,
אלא לחבר אותה לתוך קבוצת משפחות, כזו שלכל משפחה יהיה תפקיד של איבר מערכתי של נשמה.

בפרשה מופיע הנוסח שמייסד את הצורה של הזכרון של ישראל לעתיד
"ויאמר אליו: אני יהוה, אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת, לרשתה" (בראשית טו', ז')
מתגלה התבנית האומרת שהנשמה היא כח רוחני ואנחנו חלק ממחשבתו, חלק מהרצון של העליון להיטיב,
ומוציאים אותה ממיצר – התבנית נקראת 'אור כשדים'.
מהרגע שאברהם יוצא הוא מיסד אומה. מה יהיה הזכרון שלה? "הוצאתיך מארץ מצרים".
הנשמה העוברת כור מצרף שנקראת 'אור כשדים' שמכשיר אותה לצאת ממצרים.
מדובר על משפחות של אומות, שנשמת ישראל תצטרך לגלות ביניהם כדי לאסוף את הניצוצים,
כלומר התפקיד של ישראל ביציאה אל הגלות הוא להזכיר לאומות העולם שהם בעצמם נמצאים בגלות ולהוציא אותן ממנה.

אברהם, אבי האמונה, מתמודד עם הקושי שבאמונה:
"ויאמר אברם, אדני יהוה מה תתן לי, ואנכי הולך ערירי… הן לי לא נתתה זרע" (בראשית טו', ב').
אם ההבטחה היא ש'אעשה לגוי גדול' המציאות היא "ואנכי הולך ערירי" – ישנה הבטחה העומדת מול מציאות
שבה היא לא מתממשת. השאלה היא מתי אנו מעידים על אמונה – כשהמציאות מממשת הבטחה
או כשהמציאות אינה מממשת הבטחה. אברהם מעורר שאלות אמוניות.
אם תפיסת העולם שלי היא שמה שאני מבקש ומה שהובטח לי אני מקבל, אין פה שאלה של אמונה,
כי אני לא צריך לעלות במדרגתי. לכן אברהם הוא מייסד צורת השיח עם הבורא שהיא אמונה,
ו'לך-לך' היא לך מהמדרגה שבה אתה נמצא, ולחיות במתח שבין ההבטחה לבין המציאות שנראית.
מתי קורה השיתוף האמיתי? כשמתעוררת השאלה, כשמתעורר הפער והמתח.

בימים אלו מתחילה סדרה חדשה במשכן הכוונה 'הזהר של הזהר', אשר מגלה ומסתירה סודות עמוקים מאוד  – אנו מזמינים אתכם להצטרף ללמוד