פרשת כי תשא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת כי תשא במשכן הכוונה
"וזהו שכתוב 'כך הקב"ה בשעה וכו' מחזיר פניו לאחוריו', כי על ידי הרגשת הפירוד והאחוריים והאי יכולת לקבל פני הקדושה נמצאים מתרבים ועולים ניצוצי ההשתוקקות במדה יתירה, עד שהאחוריים הם הפנים, כי הלוחות 'מזה ומזה הם כתובים'" (בעל הסולם, אגרות הסולם, אגרת נב')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת כי תשא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת כי תשא מתחילה בכופר נפש "וידבר יהוה אל משה לאמר, כי תשא את ראש בני ישראל, לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו ליהוה, בפקוד אותם" , ולא יהיה בהם נגף, בפקוד אותם" (שמות לב', יא'-יב'), מה שהתפתח עד עתה באנושות היו שתי אופציות: האחת של בני אדם בכוחם ובשליטתם, השניה היא של בני אדם בשיתוף עם העליון כדי להגיע לאחדות, לכן מראש צריך לתת את הכופר, כי אנחנו רואים שזה מכין את הנפילה. מדובר בכפרה כללית על ישראל, כלומר יש הכנה לכפרה עוד מטרם חטא העגל, והכפרה היא כמו רטיה לפני המכה. כופר הנפש ניתן מראש, כך שכאשר תהיה התגלות, לא יהיה בהם נגף, כלומר שהאור לא יגרום להרגשה הפוכה של חושך, או של הסתלקות האורות, בשל חוסר התאמה. עשית העגל היא של ערב רב וישראל, שזה אומר של האנושות באותה התקופה. זה גם הקשר הגורדי שיש בין ישראל לאומות העולם, ישראל הפנימו אותם בתוכם, תוך אמירה שהאלהים הם מעשה ידינו ולא התגלות מעליון, במקום להתאים את עצמם לרצונו. נראה בפרשת כי תשא שהכל מכין את המשמעות של חטא העגל, זאת אומרת ההכנה של המבנה בתוך ההיסטוריה, בתוך הזמן, בתוך המקום, שבונה את עצמו לחיבור עם האינסוף, של חיבור ההפכים. כמו גם התיקון שעושה משה שהוא דרך תפילה, דרך ההצדקה, בשמיעה שלו שהוא מתבקש לעצור את ההתפשטות של הנוכחות שתשמיד את הכל ותתחיל מחדש, הוא עושה פה את תיקון המבול. בכך יש השהיה לדורות, שהתיקון יהיה מול הנפילות, מול הגלויות, מול הבגידות, מול השיכחות של ישראל, ותמיד תהיה הברית והבחירה של ישראל בשותפות עם העליון והשתלמות שהיא על דרך המדרגה.
"ויאמר משה אל יהוה, ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה, ואתה לא הודעתני, את אשר תשלח עמי, ואתה אמרת ידעתיך בשם, וגם מצאת חן בעיני. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך, הודעני נא את דרכך, ואדעך, למען אמצא חן בעיניך; וראה, כי עמך הגוי הזה, ויאמר: פני ילכו, והנחתי לך. ויאמר, אליו: אם אין פניך הלכים, אל תעלנו מזה" (שמות לג', יב'-טו'), הבקשה של משה מתקנת את חטא נח שלא ביקש על האנושות, אם יש תיקון על זה אז ישנה כניסה לשותפות של כל האנושות. אנחנו יודעים שמשה מסוגל למלא את השליחות של נותן תורה, אך לא יכול למלא את השליחות של אורות משיח, כי הוא לא מגיע לשער הנ', שהוא שערי בינה, נתיב המשיחיות. 'הודעני נא את דרכך', 'דרכך' זו התורה, ונתינת התורה היא לעמך, זה ההסכם שמשה יעלה להביא שוב את התורה, ומה שישאר בארון הברית זה הלוחות ושברי הלוחות, כלומר אפשרות הכפרה והתיקון וההתקרבות וההשתלמות, מול הידיעה של הנפילה והשבירה עד לעתיד לבוא. בעצם אנחנו אוחזים בל"ב הנתיבות, שיביאו אותנו במשך התהליך להשיג את שער החמישים. 'ויאמר לך, אם אין פניך הלכים, אל תעלנו מזה' הבורא אומר למשה כי הנוכחות שלו תסתלק מהשגחה, ומשה מבקש ממנו 'אם פניך הולכים אז אל תעלנו מזה', כי זו הגדרת ישראל, בקשר שלו עם לפרצוף ישסו"ת בעולם התיקון. כך יש מתח מאוד גדול על ההכרעה, בין האם ערב רב ניצח ונשארת האופציה באנושות שעושה את עצמה כאלהים, או ישראל כקהילת זכרון עבור כל האנושות. עצם פרשת כי תשא היא השגחה, כי ניתנו לנו חצי השקל וכפרה עוד לפני ידיעת החטא. דרך הפעולה, אפילו אם אנחנו לא מודעים לה, יוצרת כפרה, כדי שנהפוך להיות מודעים לה.
"ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה, וקרא לו אהל מועד;
והיה כל מבקש יהוה, יצא אל אהל מועד, אשר מחוץ למחנה.
והיה, כצאת משה אל האהל, יקומו כל העם, ונצבו איש פתח אהלו; והביטו אחרי משה, עד באו האהלה.
והיה, כבוא משה האהלה, ירד עמוד הענן, ועמד פתח האהל; ודבר עם משה".
(שמות לג', ז'-ט')
אחרי חטא העגל, נאמר "ויתנצו ישראל את עדיים מהר חורב" (שמות לג', ו'), ישראל השיגו וחוו את הנצחיות, הטהרה של מעמד הר סיני היתה כל כך גבוהה שהעדי היה תיקון חטא עצה"ד, השלמה של המוות כתיקון, זה החיבור של הרע אל תוך המשכן. ההתנצלות, ההורדה של האפשרות הזו, של העדי, שמה אותנו עם זכרון של האפשרות. על בסיס זה משה מרחיק את אוהל מועד מהמחנה. זה נתפס כעונש, אבל זה איננו עונש, כי הנפילה, או ההכרה של המרחק זקוקה ליותר אור, לא לפחות אור. זאת אומרת שעצם ההתרחקות של משה היא עזרה להבנה, או לתודעה של המרחק שלנו מהנוכחות, ושהנוכחות של השכינה בקירבנו תלויה בעבודה שלנו, תלויה בהעלאת מ"ן, בתפילה, בכופר. העם רואה את הכיסוי עומד בפתח האוהל, כך הוא מכיר בהשגחה, בנוכחות ונהיית רגישות של כל פרט ככלל שיודע שמשה כשישים ריבוא הולך להתוועד. אומר בעל הסולם באגרת נב': "להיות שאחר שנטה משה אהלו מחוץ למחנה נתרבה אליו ההשתוקקות בתוך המחנה, כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו', ועמה גם הדביקות אליו, וממילא זכו להתפשטות נשמת משה ביניהם, דעל כן נקראו דור דעה".
"ויאמר יהוה אל משה, גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה: כי מצאת חן בעיני, ואדעך בשם. ויאמר: הראני נא את כבודך. ויאמר, אני אעביר כל טובי על פניך, וקראתי בשם יהוה, לפניך; וחנותי את אשר אחון, ורחמתי את אשר ארחם. ויאמר, לא תוכל לראות את פני: כי לא יראני האדם, וחי" (שמות לג', יז'-כ') לאחר שביקש על ישראל ונענה, ישנה בקשה שניה של משה 'הראני את כבודך' ולכך יש סירוב, כי זה גמר תיקון, לעתיד לבוא. לכאורה זה עומד בסתירה לפסוק: "וראה כל העם את עמוד הענן, עמד פתח האהל; וקם כל העם והשתחוו, איש פתח אהלו ודיבר יהוה אל משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו" (שמות לג', י'-י'א) יש כאן את הקושי שבין גילוי פנים אל פנים שנאמר שמשה נוכח באופן הגילוי הזה (שאנחנו לא מבינים אותו) לבין 'כי לא יראני אדם וחי'. 'כאשר ידבר איש אל רעהו' אחת מהאפשרויות 'ודיבר הויה' זה שיש שמיעה של הכרובים מדברים בינם לבין עצמם ומשה שומע. 'כאשר' זה לא זמן, אלא התניה. מתי משה יכול לשמוע את ההדברות הפנימית הזו? כאשר יש בישראל דיבור של איש אל רעהו. כשישראל ממלאים את התנאי של לראות אחד את השני כמערכת שכינה, לכן זה קשור במבט של ישראל אחרי משה. אם ישראל לא מסתכלים על משה נכנס, אין את ההדברות שמשה יכול לשמוע, אלא אם כן יש את התנאי של ההתחברות של ישראל כאחד ביחס לשכינה. זה מסביר את פנים אל פנים. לכן אין סתירה שאדם לא יראה את פניו, אלא את האחוריים, את החסרון ואת הצורך בהתקרבות. אומר בעל הסולם באגרת נב': "וכבר אמרתי גם הזכרתי לכם תורתי שאמרתי בחג השבועות מטרם נסיעתי מכם על הפסוק "דומה דודי לצבי", מה צבי זה כשהוא נס, מחזיר פניו לאחוריו וכו', אשר באין תחבולה להמציא הפנים, מטכסים המצאה הזו אשר מביאים הפנים באחוריים [דווקא בהתרחקות מביאים את הפנים באחוריים], וזהו שכתוב "כך הקב"ה בשעה וכו' מחזיר פניו לאחוריו", כי על ידי הרגשת הפירוד והאחוריים והאי יכולת לקבל פני הקדושה נמצאים מתרבים ועולים ניצוצי ההשתוקקות במדה יתירה, עד שהאחוריים הם הפנים, כי הלוחות 'מזה ומזה הם כתובים' (שמות לב, טו)"
אפשר לומר שחטא העגל מאפשר לכל ישראל להבין מה זה מונוטאיזם, מה זה מישהו שהם לא מסוגלים לראות את פניו, אבל עדיין הוא מישהו ויש לו השגחה. גם משה התקשה בזה, הוא לא זכה לראות, אלא הוא זכה לשמוע, הוא זכה לתורה, הוא לא זכה למציאות המשיחית, הוא לא ראה פנים אל פנים, אלא הוא היה יכול לשמוע את הנוכחות של השיח בין השכינה, בין מערכת הנשמות לבורא, ולהיות הקשב של זה. ככל שההכרה של התחתון באחוריים של העליון נעשית יותר משמעותית ונותנת לכך יותר חשיבות ויותר גדלות, זה יותר מורגש לו כאור. הארות הללו רוקמות אותנו אל ההתאמה להיות איתו כדי שבאמת כשתהיה התאמה של כל מערכת הנשמות, כדי שנגיע ל'הוא אחד ושמו אחד', הכלי כולו והמטרה התכלית כולה, יהיו אחד. אולי זו תהיה ראיה של פנים אל פנים.
