פרשת כי תשא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
"… ולמה נטה אהלו חוץ למחנה, וכסבורים הטפשים שעשה זה כדי להשבית שטף מעיין החכמה מסבת החטא, ח"ו לא יעלה על הדעת, כי אחר החטא אז הם צריכים באמת למעיינות התורה והחכמה אלף אלפי אלפים פעמים יותר מכבתחילה וגו', שאחר שנטה משה אהלו מחוץ למחנה, נתרבה אליו ההשתוקקות בתוך המחנה, כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו' ועמה גם הדביקות אליו" (אגרות הסולם, אגרת נב')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת כי תשא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
אנחנו ננסה להסתכל על פרשת כי תשא במובן של קידושין. מה הן הבעיות בחוזה הקידושין, שמתגלות בין כנסת ישראל לבורא, ומשה שעומד ונבחן במעמד הר סיני, כשושבין, כמקיים את היחס. בפרשת כי תשא מתעצבת מערכת היחסים בין ישראל למשה, בין ישראל לאלוהיו, דרך השבירה. עם עליתו הראשונה של משה, טרם המהומה של חטא העגל, נמסרים למשה בטון מוחלט לוחות ראשונים, כתב האלהים, העוסקים בשבת אשר כל המחלל אותה מות יומת:
"ושמרתם, את השבת, כי קודש הוא לכם;
מחלליה מות יומת, כי כל העשה בה מלאכה, ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה.
ששת ימים יעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון קדש ליהוה;
כל העשה מלאכה ביום השבת, מות יומת"
(שמות לא', יד'-טו')
ברור שאין סיכוי שהלוחות האלו יכולים להתקיים בעולם הזה, כתב האלהים הוא כל כך אבסולוטי, שאין בו מקום לחלק האנושי שטועה, ששוגה, שסוטה, שחוטא, שנופל. לכן היה על משה להחליט אם להשמיד את העם או לשבור את הלוחות.
ערב רב יוצא עם ישראל ממצרים, אבל הוא הולך אחרי משה כמנהיג, ללא קשר וחשיבות ללידתה של אומה, ללא משמעות לנשמות הנושאות את התורה, בעוד שלישראל חשוב לעלות לארץ ישראל, לארץ אבותיו, ואפשר להחליף את משה כרב. אולם התפיסה של העם כערב רב, כמבקש העגל, הוא מבקש משהו שמבטא גם צורך פנימי של ישראל, ללכת אחרי משהו שהוא בתוך הטבע, בתוך מה שנתפס. על איזה נימים של חסרון פורטים ערב רב אצל ישראל? המצוקה של ישראל לא לחלוטין ברורה וכנראה גם לא התעוררה מהם, משום שגם אם משה נעלם, המשימה שלהם היא להיכנס לארץ ישראל ולהפוך להיות עם במקומו.
"ויחל משה, את פני יהוה אלהיו; ויאמר, למה יהוה יחרה אפך בעמך,
אשר הוצאת מארץ מצרים, בכח גדול וביד חזקה.
למה יאמרו מצרים לאמר, ברעה הוציאם להרג אתם בהרים,
ולכלתם, מעל פני האדמה; שוב מחרון אפך, והנחם על הרעה לעמך.
זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, אשר נשבעת להם בך,
ותדבר אלהם, ארבה את זרעכם ככוכבי השמים;
וכל הארץ הזאת אשר אמרתי, אתן לזרעכם, ונחלו לעולם.
וינחם, יהוה, על הרעה, אשר דבר לעשות לעמו"
(שמות לב', יא'-יד')
בחטא שמובילים ערב רב את ישראל, נולדת אופציה שלא היתה קיימת עד אז, והיא תפילה עבור רבים. העליון רוצה להתפשט והתחתון מבקש רחמים ותיקון על האפשרות להתאים את עצמו עם הזמן, כהשלמה עם מה שאמור להתפשט. לכן כרגע משה נדרש להכרעה מי חשוב יותר: ישראל או התורה. אם התורה יותר חשובה, אז אין סיבה שלא להשמיד את יוצאי מצרים וערב רב איתם.
"ויהי, כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחלת, ויחר אף משה, וישלך מידו את הלחת, וישבר אתם, תחת ההר" (שמות לב', יט') כשמשה יורד הוא רואה את עגל, העגל הוא עולם העיגולים, הטבע לפני שהוא מתוקן על ידי הקו, שאין בו היררכיה, אין בו מי שמשפיע ומי שמקבל. לא רק את העגל משה רואה אלא גם את המחולות. גם על מרים נאמר שחוללה במחולות, מדוע המחול שלה נכון לתוך מהלך הבריאה? משום שכל זמן שהעיגולים הם מסביב לקו, הם ג"ר של הקו, הם מתעגלים סביב צורת הקו, הם יוצרים את ההבדל בין מה שיכול להתגלות לבין מה שמשמש לאמונה. בקו יש גילוי, הוא תהליכי, התפתחותי, הוא על דרך המדרגה, ותלוי בחיבור. העיגולים קשורים בסילוק של האור, לרצות את העיגול, לרצות את הטבע זה לרצות תוצאה, משהו שאפשר להיאחז בו.
"ויקח את העגל אשר עשו, וישרף באש, ויטחן, עד אשר דק; ויזר על פני המים, וישק את בני ישראל" (שמות לב', כ') הפעולה שמשה עושה על העגל היא פעולה של טיהור סוטה. אבל סוטה זה שריפת פרה אדומה. כלומר שענין העגל זה איך משה הופך את זהב מצרים שהפך להיות עבודה זרה, לכלי טיהור של ישראל. להשקות את בני ישראל, זה להשקות את הסוטה. כלומר עבודה זרה היא עגל הזהב ועבודת ישראל היא פרה אדומה, לעגל הזהב יש ענין בתוצאה ולפרה אדומה יש ענין בלתת חיים. אנחנו עוברים מהתולדה אל השורש, עוברים מזכר לנקבה, תחת פני האדם ולא פני השור, תחת השליטה של בינה. לכן פרה אדומה תכפר על מעשה העגל.
אם אמרנו שפרשת כי תשא ענינה הוא קידושין, אז משה שובר את הכתובה, כי הכתובה היתה מוציאה להורג, והשבירה הזו החליטה שישראל, מערכת הנשמות, חשובה מהתורה. רק מערכת הנשמות של ישראל, רק האומה הזו יכולה להחזיק תורה עבור כל העולם. יש שבירה של הלוחות, שהם לוחות מעשה אלהים, כלומר תורה שאין לבני אדם קול בתוכה, וישראל מצידם פורקים את עדיים מהר חורב, פורקים את הנצחיות שלהם, הם חוזרים אל היותם מתגלגלים, אל היותם בני מוות. ישראל מגלים את יכולת התפילה שלהם לצורך המיוחד של התיקון, ונולדת כל מערכת התיקון של התגלות ארך אנפין, לא רק התגלות ארך אנפין וזעיר אנפין ויג' מידות הרחמים, אלא היכולת של עתיקה קדישא להתפשט לתחתונים כמערכת ששייכת להם, כמערכת שהם זקוקים לה, כמערכת שיכולה ליצור מגע. עכשיו התיקון יכול להתחיל.
אברהם נכשל בתפילתו לזכות את סדום ותפילתו לא מצליחה להציל אותה, ובפרשת כי תשא משה נושא תפילה שמצליחה להציל את ישראל, על הבסיס שישראל היא אומה, ומביאה את הבורא לסלוח. כלומר תפילה נקבעת על צורך אמיתי, צורך אמיתי הוא בתיקון, והצורך הזה מבוטא על ידי משה. וכן, אברהם נפרד מלוט, אולם פה ישראל לא נפרדים מערב רב. שזו הכרעה חשובה של משה שהוא לא הולך להקים עם חדש, אלא הוא ממשיך עם ישראל וערב רב, שזו הסכמה של ישראל לקבל גרים, יותר מזה, כל תהליך ישראל הוא תהליך של התגיירות.
בפרק לג' נקבעת מערכת היחסים של ההשתוקקות, של האחור, איך שמים את הפנים באחוריים:
"ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה,
הרחק מן המחנה, וקרא לו, אהל מועד;
והיה, כל מבקש יהוה, יצא אל אהל מועד, אשר מחוץ למחנה.
והיה כצאת משה אל האהל, יקומו כל העם, וניצבו איש פתח אהלו;
והביטו אחרי משה, עד באו האהלה.
והיה כבוא משה האהלה, ירד עמוד הענן, ועמד פתח האהל ודיבר עם משה.
וראה כל העם את עמוד הענן, עומד פתח האהל;
וקם כל העם והשתחוו, איש פתח אהלו"
('שמות לג', ז'-י')
ההתרחקות יוצרת ליווי במבט, כך שכל היחס, כל ההשתוקקות הזו, לא הרגשנו אותה, כי לישראל לא היה את הסנטימנט הזה. ואילו עכשיו, לאחר שקרה המשבר, יש הערכה אחרת בחיבור של הפנים באחוריים, בהתרחקות, בהשתוקקות, בהערכה מחדש של ישראל, גם את משה, גם את מה שהוא נושא, וגם את מה שהם משתוקקים לו באמת. אומר על כך בעל הסולם באגרת נב':
"… ולמה נטה אהלו חוץ למחנה, וכסבורים הטפשים שעשה זה כדי להשבית שטף מעיין החכמה מסבת החטא, ח"ו לא יעלה על הדעת, כי אחר החטא אז הם צריכים באמת למעיינות התורה והחכמה אלף אלפי אלפים פעמים יותר מכבתחילה וגו', שאחר שנטה משה אהלו מחוץ למחנה, נתרבה אליו ההשתוקקות בתוך המחנה, כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו' ועמה גם הדביקות אליו". ההתרחקות הזו מאפשרת לבקש או להבין את החסרון באופן אמיתי, כדי להתאים את חוזה הנישואין מחדש.
