פרשת כי תשא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת כי תשא במשכן הכוונה
"ויאמר: הראני נא את כבודך. ויאמר, אני אעביר כל טובי על פניך, וקראתי בשם יהוה, לפניך; וחנתי את אשר אחן, ורחמתי את אשר ארחם. ויאמר, לא תוכל לראת את פני: כי לא יראני האדם, וחי. ויאמר יהוה, הנה מקום אתי; ונצבת על הצור. והיה בעבר כבודי, ושמתיך בנקרת הצור; ושכתי כפי עליך, עד עברי" (שמות לג', יח'-כב')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת כי תשא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
אנחנו נמצאים בפרשת כי תשא שהיא הפרשה הטרגית ביותר של עם ישראל והיא הפרשה שמדברת על עשיית העגל ועל רגע שבירת הלוחות. זהו רגע שבו כל הקיום של ישראל, הקיום של מערכת נשמות שיכולה ליחד, שיכולה להעביר, שיכולה לממש קשר אל מטרת הבריאה, באופן שהוא לא יהיה רק ביסורים, אלא מתוך שותפות. יש שתי שבירות בפרשה, שבירת הלוחות שאומרת שהעדות של ישראל יותר חשובה מהתורה, או ישראל של תורה שבע"פ הוא התורה החיה, כלומר שמערכת נשמות הכרתית הינה חשובה יותר מכתב האלהים. כי תשא זו ההתגלות שהנפילה של עם ישראל גילתה – גילוי יג' מידות הרחמים. לכן כאשר משה יורד עם הלוחות השניים ביום הכיפורים, זהו יום שמחה, כי הוא יום שישראל בנפילתם, גרם להתגלות הגבוהה ביותר, של אפשרות הסליחה, של אפשרות ההשפעה של יג' מידות הרחמים, של ארך אנפין על זעיר אנפין. הכח הנושא המתגלה מתוך הנפילה של בני ישראל הוא 'כי תשא עון' של הכפרה שמאפשרת לפרצוף עליון להתגלות. כי תשא יותר מתייחס לפרשה הזו כמו תכונת הבורא שרוצה להתגלות דרך השבירה.
"וידבר יהוה אל משה לאמר כי תשא את ראש בני ישראל, לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו ליהוה בפקוד אתם; ולא יהיה בהם נגף, בפקוד אתם. זה יתנו, כל העובר על הפקודים מחצית השקל, בשקל הקודש: עשרים גרה, השקל מחצית השקל, תרומה ליהוה" (שמות לב', יא'-יג') כבר שם מתקשה משה להבין את איך אפשר דרך הגוף, דרך הקיום הגשמי להתקשר אל הרוחניות? איך אנחנו יכולים למסור? מהו התנאי שבו אנחנו מוסרים משהו? אומר בעל הסולם במאמרו מתוך פרי חכם על התורה: "נראה שנתקשה משה, הלא התכלית הוא בלי כלים [שאין לנו כלי השגה של האינסוף], והעבדות עם הכלים, אם כן איך עולים שניהם בקנה אחד? ועל זה הראה לו אותו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד, שהיינו ערבו של ט'. ואחר שאיש ואשה יה' בניהם מכל מקום נעשו אש, וזה מטבע של אש דלא יבטל, וזה מחצית השקל, דהינו מחצה שלכם שבאותו מחצה עני ועשיר שוים ['עני' בדעת ו'עשיר' זה בחכמה]. וזה "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" וע"כ הבין משה שזה מכפר על הנפש ממש ומעמידו בנצחיות, בסוד השרביט – יסוד דא"ק – "העובר על הפקודים" וכו'"
נשאלת השאלה על ידי משה, אנחנו יכולים בכלים של בריאה, שהם כלים של הגבלה, להשיג את האינסוף? איך מגשרים על ההפכיות שבין סופי לאין סופי? ואיך יכול להיווצר יחוד ביניהם? הראה למשה הבורא את מטבע האש, אז מה יש בו שהוא צריך לפייס את דעתו? בעל הסולם אומר במאמרו הנ"ל כי המציאות שבה אנחנו חיים היא לא רשות היחיד, אלא רשות רבים, כלומר תחושה של ריבוי שליטות, וכל העבודה הרוחנית היא להכניס אותנו תחת רשות היחיד. ברגע שהאדם מכניס את עצמו, או מידה מכרעת של עצמו, תחת רשות היחיד, הוא מיד טועם את הצורה או את התהליכים ואת המציאות של המדרגה הבאה ושל העולם הבא. אם כן, העבודה היא להכניס את הרצונות שלנו לרשות יחיד, וזה המטבע, זה הכופר שאנחנו נותנים. אם לא נעשה זאת מתוך רצון, יעשה את זה הזמן, בעיתה, שזה סך ההתנסויות של המציאויות, כל היסורים שהאנושות עוברת, כדי לשנות את הרצון שלה.
ההבדל בין גשמיות לרוחניות הוא שהופכיות בגשמיות זה בשני גופים, בעוד שברוחניות, שני ההפכים הם בגוף אחד, ברצון אחד, באדם אחד, אבל בזמנים שונים. זה כמו רצוא ושוב, אנחנו יכולים להיות בעליה, והעליה גורמת למשיכת אור, שהיא חכמה, שחוקקת בנו ומגלה בנו את ההופכיות, את מה שלא תוקן עדיין. זה יכול לקרות באדם אחד. בגשמיות אנחנו קוראים את המצבים כמו 'אני ומחוצה לי'. העבודה מעבירה את כל ההפכיות פנימה, למקום אחד, אולם בזמנים שונים.
"כי כל החילוק בין עולם הזה לעולם הבא, הוא שעבוד מלכיות. "ואין בין עולם הזה לימות המשיח, אלא שעבוד מלכיות בלבד". שבעולם הזה מצוי שעבודא דמלכותא דרקיע, ומלכותא דארעא, שאינם באים בנושא אחד, שהוא זמן אחד, אלא בזה אחר זה, כי הוכנו בסוד רשות רבים. אבל לעולם הבא בסוד רשות היחיד, אינם משונים המלכויות זה מזה כלל, ושניהם "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו", ויכולים לדור במדור אחד בזמן אחד, ואין צריך יותר לפעולת הזמן שעושה מה שלא יעשה החפץ, אבל כשהחפץ בשלימות אז "הוי' אחד ושמו אחד", שלא נמצא יותר מדבר אחד כולו קודש להויה'".
"ויתנצלו בני ישראל את עדים, מהר חורב.
ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה,
הרחק מן המחנה, וקרא לו, אהל מועד;
והיה, כל מבקש יהוה, יצא אל אהל מועד, אשר מחוץ למחנה.
והיה כצאת משה אל האהל, יקומו כל העם, וניצבו איש פתח אהלו;
והביטו אחרי משה, עד באו האהלה.
והיה כבוא משה האהלה, ירד עמוד הענן, ועמד פתח האהל ודיבר עם משה.
וראה כל העם את עמוד הענן, עומד פתח האהל;
וקם כל העם והשתחוו, איש פתח אהלו.
ודבר יהוה אל משה פנים אל פנים,
כאשר ידבר איש אל רעהו; ושב אל המחנה." (שמות לג', ו'-יא')
הסיצנה הזו מאוד דומה לסיצנה שבה מבקש משה לראות את כבודו, והבורא מניח את כפו ואומר שלא יראה יותר את פניו אלא את אחוריו. כלומר ישנה אותה הפרידה, אותה ההתרחקות. כיוון שמשה הוא ששים רבוא, והוא המנהיגות הרוחנית. גם ישראל וגם משה עוברים את אותה פרידה מהנוכחות של העליון. כל אחת בצורת השגתה. משה מתרחק מהם וגם הויה פנים אל פנים מתרחקת ממשה והוא מקבל את האחוריים. ובשניהם יש התקשרות יותר עמוקה ממה שהייתה קודם.
"ויאמר משה אל יהוה, ראה אתה אמר אלי העל את העם הזה, ואתה לא הודעתני, את אשר תשלח עמי; ואתה אמרת ידעתיך בשם, וגם מצאת חן בעיני" (שמות לג', יב'), האר"י אומר שמשה הוא גלגולו של נח. ולכן משתמש ב'מציאת החן' כקלף העומד לפרעון על ידי משה, שמבחינתו, הסתלקות התודעה עכשיו, גרועה מהמבול. משום שהמבול היא הצורה שבה הכלים לא מסוגלים להחזיק את ירידת הנוכחות האלוהית לתוכם. ומשה עושה תיקון על נח שלא ביקש אז על האנושות, ולוקח אחריות ומלמד סנגוריה על ישראל. הקב"ה אומר למשה תניח לי, זה כמו שמישהו אומר 'תעזבו אותי' בזמן שהוא רוצה שיחזיקו אותו, שיחזיקו את הדין. הקב"ה מלמד את משה זה איך להחזיק את הרצועה, כדי שהוא ילמד דרך את עם ישראל – איך להחזיק את הרצועה של הבורא כלפי כל העולם.
"ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך, הודעני נא את דרכך, ואדעך, למען אמצא חן בעיניך; וראה, כי עמך הגוי הזה" (שמות לג', יג') הוא מבקש כמה בקשות. משה נכנס למשא ומתן עם הבורא, עם מי שמינה אותו להעלות את ישראל ממצרים. הוא אינו מוכן שהנוכחות שתלווה אותם תהיה של מלאך אלא של 'פניך'. 'פנים' נקראת השכינה. משה מבקש לדעת את דרכיו של הבורא, את סודות ההנהגה וסודות הבריאה, כלומר את ההסתרות, את צורות הגילוי והפעולה. לכן אנחנו נקבל בפרשה את יג' מידות הרחמים. והבקשה השניה של משה היא 'כי עמך הגוי הזה' כלומר בקשתו היא כי הבורא לא יפרד מתבנית הנשמות הזו. "כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא, בלכתך עמנו" השיתוף 'אני ועמך' הוא תיקון גדול על נח.
בקשה נוספת של משה היא "ויאמר: הראני נא את כבודך. ויאמר, אני אעביר כל טובי על פניך, וקראתי בשם יהוה, לפניך; וחנתי את אשר אחן, ורחמתי את אשר ארחם. ויאמר, לא תוכל לראת את פני: כי לא יראני האדם, וחי. ויאמר יהוה, הנה מקום אתי; ונצבת על הצור. והיה בעבר כבודי, ושמתיך בנקרת הצור; ושכתי כפי עליך, עד עברי" (שמות לג', יח'-כב') אין נגיעה יותר אינטימית מהרגע הזה של 'ושכתי כפי עליך' ההרגשה של ההסתר, היא הרגשה קרובה ביותר. זה הרגע שאנחנו לא רואים, שמשה לא רואה, אבל ההרגשה היא הקרובה ביותר. דווקא כשאני עובר ואתה לא רואה, אני הכי קרוב אליך. כך נקבעת צורת העבודה דרך השמות של יג' מידות הרחמים.
במאמר קכח', שמעתי, מהאי גלגלתא נטיף טלא לזעיר אנפין, אומר בעל הסולם:
"וסדר העבודה הוא, כשהאדם נתעורר לעבדות ה', הוא ע"י שזוכה לבחינת חוורתא, שמרגיש אז חיות ואור בהעבודת ה'. ואח"כ בא לו איזה מחשבה זרה, שעל ידי זה נופל מדרגתו ומתרחק מהעבודה, המחשבה זרה מכונה בשם סערה, ושערה. ותחת השערא יש גומא, שהוא בחינת נקב וחסרון בהגולגולת" (שמעתי, מאמר קכח', מהאי גלגלתא נטיף טלא לזעיר אנפין). כלומר עד עכשיו ישראל התקשרו אל הבורא דרך ההתגלות, דרך הקרנת האור עליהם, מרגע זה ואילך הם יתקשרים אל העליון דרך החסרון, דרך ההעדר. ולא יכול להיות שהעדר ייווצר, אם לא הייתה קודם לכן התפשטות.
אנחנו רואים שהנפילה הגדולה ביותר או החטא הגדול ביותר הביא לגילוי מאוד גדול של כל דרכי ההתקרבות וכל דרכי התיקון, וגם לקירבה מאוד גדולה של נקודת משה בנו, או של ישראל בנו, אל הבורא, דווקא מתוך הקבלה של איך אנחנו מונים את הבריאה – דרך הזמן, דרך החסרון, דרך ההשתוקקות אל האור, זו בעצם המתנה שניתנה לנו דרך הנפילה הגדולה ביותר של ישראל.
