פרשת יתרו – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת יתרו במשכן הכוונה
"פתח ר' יהודה ואמר, כי הוא חייך ואורך ימיך. מי שזכה בתורה ולא נפרד ממנה, זוכה לשני חיים, אחד בעולם הזה, ואחד בעולם הבא, שכתוב, חייך לשון רבים, שהם שנים. וכל מי שנפרד ממנה, הוא כמו שנפרד מן החיים. ומי שנפרד מן ר' שמעון כאלו נפרד מכל" (זהר יתרו, פס' תיא', מאמר לא יהיה לך)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת יתרו על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת יתרו נקראת על שם העדות של אומות העולם וההצטרפות שלהם אל ההכשר הזה. יתרו, כהן מדין, מגיע למעמד הר סיני, ובכך מעניק את החשיבות של אומות העולם בהתגלות של סיני וכריתת הברית שבין ישראל ואלוהיו. זו העדות על השינוי שמתחולל, לא רק בישראל, אך הם הנשאים של השינוי, איתם נכתבת הפרוצדורה של השינוי בעבור כל מערכת הנשמות. ביתרו יש את הניסיון האנושי שבוחן את עצמו מול כל מיני צורות אמונה, מול כל מיני צורות של עבודה זרה, ואשר כנראה בשל השייכות שלו לאברהם, נסוג מהן. יתרו שמע שיש הויה, הוא שמע שמישהו התערב בהיסטוריה, לכן הגילוי הזה, או מה שהוא שמע שקורה לישראל, לא רק של הבורא כבורא עולם, אלא כמשגיח, היא זו שמביאה את העמים להסתכל גם על הקשר בין הבריאה לבין ההיסטוריה האנושית. כלומר יתרו שמע שמישהו התערב בהיסטוריה, בחוק הדרווניסטי שהשורד הוא החזק, אבל בני ישראל שיצאו ממצרים הם השורד החלש, משמע מישהו הפר את חוק הטבע, כיוון שכך הוא מבין שיש מצב אחר והוא בא לראות את משה והעם עם הנוכחות של ההשגחה.
"ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם; ויעמד העם על משה, מן הבקר עד הערב. וירא חתן משה, את כל אשר הוא עושה לעם; ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם, מדוע אתה יושב לבדך, וכל העם ניצב עליך מן בקר עד ערב. ויאמר משה, לחתנו: כי יבא אלי העם, לדרוש אלהים" (שמות יח', יג'-טו') יתרו מציע למשה לנהל נכון יותר את העם, כלומר שצריך להיות הסדר חברתי שבין אדם לחברו, באופן שבו סדרים חברתיים אתיים אינם צריכים התגלות אלוהית. משה מסביר ליתרו מדוע הנוכחות שלו נדרשת שם. ההצעה של יתרו לכאורה היא מאוד לוגית ופרקטית, אך משה אומר לו שדרך מערכת היחסים ביניהם, העם רוצים לדרוש, למצוא איך האלהים חושב, או מהי ההשגחה האלוהית. כלומר משה אומר ליתרו זה שמה שישראל צריכים זה תורה, כדי לנהל את החיים שלהם. כדי שהאנושות תוכל לנהל את החיים שלה, היא צריכה את החוקים, לא במובן של החוק, הטבע, אלא היא צריכה את הנוכחות, את האמונה בהשגחה של הנוכחות, בתוך המציאות של מערכת היחסים בינם לבין עצמם, בינם לבין אחרים, ובינם לבין בוראם. היחס בינם לבין בוראם, מתבטא ביחס בינם לבין עצמם, ובינם לבין האחר. התמונה שיש למשה אינה מתממשת, ובסופו של דבר של דבר מציאות התיקון היא הדרגתית ומאלצת אותו לקבל את התפיסה של יתרו. זה עומק המחלוקת בין התפיסה הדתית של העמים, לתפיסה של ישראל.
"… כי ביום השלישי, ירד יהוה לעיני כל העם על הר סיני. והגבלת את העם סביב לאמר, השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו: כל הנגע בהר, מות יומת. לא תגע בו יד, כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש, לא יחיה; במשוך היובל המה יעלו בהר. וגו' ויאמר אל העם, היו נכונים, לשלשת ימים: אל תגשו, אל אשה" (שמות יט', יא'-טו') הבורא אומר למשה 'אל תגעו בהר' ומשה אומר לישראל משהו אחר, הוא אומר להם 'אל תגשו אל אשה'. הבורא מדבר על תיקון הנוקבא, 'ירה יירה סקול יסקל' מדבר על עלית המלכות לבינה לתיקון, ומשה מדבר על 'לסור מ', לסור מרצון לקבל. בכל יום מתעורר רצון לקבל לעצמי או יצר הרע, והאדם אינו יכול לו, אם הקב"ה אינו עוזרו. יש פה מתח בין מה שהוא פעולה של העליון על התחתון, לבין האופן שבו התחתון יכול להיות שותף באמצעות התורה. השיתוף מביא לשתי צורות, לצורה של התקוה, ולצורה של השבירה שממנה נובעת תקוה עמוקה יותר של שותפות עמוקה ביותר בתיקון, שזה ענין נתינת התורה, כי מה שהתורה רוצה לתת לנו זה את התקוה, את האמונה של האפשרות של לחזור בתשובה.
"ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר, חזק מאד" (שמות יט', טז') 'ויהי ביום השלישי' זה המצב החדש. המצב עד כה בעולם הוא של שני קוים: האחד, הרצון לקבל כפי שהוא מופיע כחוקי טבע, והשני, ידיעה שיש בורא. קו שלישי אומר 'השגחה', זאת אומרת שיש חיבור בין הרצון לקבל, התולדות, ההתפתחות האנושית, ההתפתחות המטרתית של בריאת האדם, מול נוכחות הבורא, אולם רק קו אמצעי של מטרה משותפת יכול ליצור מציאות חדשה, מציאות שמגשרת בין שני הקוים. פרשת יתרו ופרשת משפטים הן ההכרה שחסר הגשר הזה והיצירה שלו. שזו המשמעות של מתן תורה, זו הסיבה למה זה ניתן – כדי ליצור קו אמצעי, שזה ישראל, תורה, וזו הנוכחות המשגיחה של הבורא על בריאתו ועל בריותיו. אומר בעל הסולם בפרי חכם, על התורה נט': "וזה עניין, 'ביום השלישי'. פירוש, כי מתחילה, 'ולילה כיום יאיר' (תהלים קלט', יב') וגו'. כמו שכתוב, 'בעצם היום הזה' (שמות יב', נא'). ואחר כך היה צמצום, כמו שכתוב 'ונגה לו סביב' (יחזקאל א', ד'). ואחר כך מחמת החטא הסתלק, גם הנוגה, והיתה חשכה גדולה, דהיינו, לילה. אבל בשעת מתן תורה נגלה עליהם הקב"ה, כזקן מלא רחמים, בלי תערובת דינים כלל, אז חזרה החשכה לנוגה, והנוגה כאור וגו'. דהיינו, ששב הכל ליום ואור [החזון של לעתיד לבוא], וזה סוד, השלישי שכולל שני הקצוות, והבן". על היום השלישי של הבריאה נאמר 'פעמיים כי טוב', זה היום שמחבר את היום הראשון עם היום השני, להויה אחת. ביום הראשון נאמר 'יהי אור' הוא הימין, ביום השני נאמר 'יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים' שזה ההבדלה, פה ניצתה המחלוקת, הוא השמאל, וביום השלישי 'יקוו המים למקום אחד ותראה יבשה', קו אמצעי, זאת אומרת יראה מרחב שעליו תודעה אנושית יכולה להיות, יכולה לבחור, ולכן משהו יכול לצמוח ממנה, זאת אומרת שיש כאן קשירה יחדיו של צורות עליונות ותחתונות.
פרשת יתרו שהיא פרשת מתן תורה ופרשת בשלח שיש בה את חצית הים, יש בהן התגלויות גדולות לכלים שאינם מוכנים להן, לכן ההתגלות היא יותר בפריחת נשמתם, או במצב סף, שבו הם יכולים לראות, ויש כח של שבירת הצורה הקודמת, כדי לבנות עולם חדש, תבנית תפיסת מציאות שלמה. זה קשור במצוה של תמונה וזמן, מ'לא יהיה לך', כלומר מ'לא יהיה לך כלי אחר, אלא השכינה', ובציווי של השבת שבתוכה אפשר לקבל את התמונה של כעין גמר תיקון. זה עולם בתוך הזמן, ששניהם לא שייכים, או ניטעים בתוך מציאות שהיא זרה להם. את אפשרות היחוד האגדה אומרת שהתורה, לפני שהיא ניתנת לישראל, הוצעה לעמים אחרים מחוזרים, אך אי היכולת שלהם לקבל את התורה היא משהו מאוד עקרוני בתוך האופי הרוחני שלהם. לכן יתרו מציע למשה מנגנון היררכי של חוק. בחוק, כמו חוק טבע, אין אפשרות של חזרה בתשובה, אין אפשרות של תיקון. אך יש משהו בתוך בני אברהם, יצחק ויעקב שהוא יותר מתאים לתיקון, להתפשטות בינה למלכות, למצב שבו יש אפשרות של תשובה, כאשר ישנה הכרה במצב שהוא אינו מותאם. נאמר בפרי חכם, על התורה פרק ס': "וצריך להבין כי כשהאדם מושפע מהזמן, לא יהיו נמצאים שלוש נקודות ראש תוך סוף בשלימות, כי אם עת לטוב לו, אז כשישפיע הזמן בסופו יפסוק לטיבותא מיניה. ואם עת לרע לו, אז כשישפיע לו הזמן בסופו משפיע לו חיים ושלוה. מה שאין כן אם האדם שולט על הזמן, ומשפיע בו בסוד בא בימים" אם יש נכונות לקבל את התורה, לקבל את התיקון, לקבל את השיבה בעצמנו ואנחנו פעילים בה, אז אנחנו לכאורה שולטים בזמן, ואם אנחנו נענים, הזמן אינו שולט בנו. נקודת המפגש היא השבת. הדיבור כפי שהוא מתבטא בנוכחות השכינה, זה 'לא תעשה לך אלהים אחרים' שמביא את אפשרות של הגישור, של השבת, של לגשר בין החיים של הנשמה לבין קיום האנושי.
