פרשת חקת – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת חקת במשכן הכוונה

"וידבר יהוה, אל משה ואל אהרן לאמר, זאת חקת התורה, אשר צוה יהוה לאמר: דבר אל בני ישראל, ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול, ונתתם אותה אל אלעזר הכהן; והוציא אתה אל מחוץ למחנה, ושחט אתה לפניו. ולקח אלעזר הכהן, מדמה באצבעו; והיזה אל נכח פני אהל מועד, מדמה שבע פעמים ושרף את הפרה לעיניו: את ערה ואת בשרה ואת דמה, על פרשה ישרף. ולקח הכהן, עץ ארז ואזוב ושני תולעת; והשליך, אל תוך שרפת הפרה"
(במדבר יט', א'-ו')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת חקת על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת חקת קורית כמעט 38 שנים אחרי פרשת קרח, על סיפה של הכניסה לארץ ישראל ועל הסף הזה מתרחשים דברים שקשורים למוות ולנתינת חיים. חקת היא פרשה של פרידות, אנו נפרדים מהמנהיגים של דור המדבר, הם מרים ואהרון ותחילת הפרידה ממשה, כמו גם מדור המדבר כולו. עת הסתלקותה של מרים תם דור המדבר, הלוא הוא דור דעה העצום, שחווה את ההתגלות הגדולה ביותר במרחב התודעה האנושית, ומתחילה לעלות תודעה חדשה. הדור החדש של ישראל צריכים לעבור תהליכי כפרה וטהרה כדי להיכנס לארץ ישראל, לארץ החיים, הוא עולם אצילות.

פרשת חקת היא פרשת פרה אדומה. הזהר ובעל הסולם מדברים על 'פרה אדומה תמימה' כתיאור צורתה של המלכות שמלבישה את השמאל שמתפשט מבינה. זהו הרצון לקבל כפי שהוא מתפשט, לא בתוך הגשמיות, אלא כפי שהוא מתפשט כאשר הוא נכנס לרוחניות. מכיוון ששורשה של מלכות הוא מבינה, היא מקבלת ממנה את הצבע האדום. 'תמימה', כלומר היא עומדת בגדלותה, לפני שעלה עליה עול. את הפרה האדומה, את האפשרות של הפריה ורביה, מה שמלא חיים, לוקחים, שוחטים, שורפים ולאפר מוסיפים מים חיים, לזה קוראים 'מי נידה'. זאת אומרת שאותה צורת החיים של גדלות הרצון לקבל, הופכת להיות החומר או הכח, שמכפר על אבי אבות הטומאה שהוא המוות, תיקון חטא האדם הראשון. אם המוות בעולם נובע מכך שאדם וחוה משכו את החכמה מלמעלה למטה, הרי שתהליכי העיבוד שפרה אדומה עוברת, מציעים לנו (על ידי שימוש במסך דחיריק, סילוק הג"ר ומיעוט המלכות) לעבד את ההתפשטות של חכמה, לכח העלאת מ"ן, ובכך לפעול ממטה למעלה,כדי לאפשר את המשך החיבור עם העליון.

יש בכל הפרשה הזו סגירה של מעגל של מוות שנותן חיים. המים החיים ששמים באפר הפרה, מחיים את המוות. המים החיים זוהי התורה.

"ותמת שם מרים, ותקבר שם. ולא היה מים, לעדה; ויקהלו, על משה ועל אהרן, וירב העם עם משה, ויאמרו לאמר, ולו גוענו בגוע אחינו לפני יהוה" (במדבר כ', ב'-ג') לאחר הסתלקותה של מרים לא היו מים לעדה, מה שמחייב אותם ליצר ביאור חדש לתורה. יש תביעה לתורה אחרת, מאור שבו הדיבור הוא כלל ישראל, דיבור של העלאת מ"ן, דיבור של תפילה. התודעה העצמית של העדה הבשילה לכדי הכרה משותפת של משימתה, לכן כשהם מתלוננים בפני משה, אנחנו שומעים שאין בבורא כעס כבעבר על תלונתם, אלא נאמר "וידבר יהוה, אל משה לאמר, קח את המטה, וההל את העדה אתה ואהרן אחיך, ודברתם אל הסלע לעיניהם, ונתן מימיו; והוצאת להם מים מן הסלע, והשקית את העדה ואת בעירם" (במדבר כ', ז'-ח'). הפעם היה על משה להקהיל את ישראל ולדבר אל הסלע, אל בינה, וכך להפגין בפניהם יחס שלא שאינו כמו אל עדה מובלת, אלא אל עדה שיש איתה שיח, אך משה הכה בסלע. אחד ההסברים לעניין ההכאה הוא שמשה ברגע זה אבל, הוא איבד את אחותו, הוא איבד את אחת המשענות שלו, ואם מרים מסתלקת, אז גם הימין (אהרן) יסתלק, וכך הגוף שהוא משה, מה שמגדיר אותו כקו אמצע, מתערער. הסבר אחר שניתן להכאה הוא שיתכן ומשה לא הפנים את הבגרות שיש בישראל אחרי 38 שנים במדבר, לכן הוא היה צריך להפסיק להוכיח ולהתחיל לדבר אליהם.

אין מדרשים העוסקים בהסתלקותה של מרים (להבדיל מהעיסוק בהסתלקותו של אהרן), אבל יתכן והמדרש ניתן בתורה עצמה, בשירת הבאר, הסתלקותה נותנת לישראל את יכולת השירה: "אז ישיר ישראל" ולא "אז ישיר משה". אנחנו רואים את עליית מ"ן, עליית התפילה, את הידיעה של ישראל איך ליחד, ללא תלות במשה: "אז ישיר ישראל, את השירה הזאת: עלי באר, ענו לה. באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם, במחקק, במשענתם… (במדבר כט', יז'-יח'). הדור הנוכחי של בני ישראל כבר יודע ליחס את החקיקה של המסע שלהם, לא לעצמם, אלא הדור הזה יודע על מה הוא נשען. הם שרים שירה שהיא אינה מיפוי של מסעם הפיזי, אלא של המסע הפנימי שלהם. בתוך המדבר, בתוך מקום שאין בו נקודות ציון, אלא רק חולות נודדים. הם שרים את מסעה של הנשמה בעולם הזה, שרים את התוואי הפנימי של נשמתם במדבר. התוואי הוא התהליכים, האופנים שבהם הם מבינים איך ממה שנראה שאינו נותן חיים – כלומר איך אפשר דרך הדין לעלות ניצוצות. הראיה של ישראל את התוואי הפנימי, שהוחזק עד כה על ידי משה והשיח בינו לבין הבורא, עובר אליהם.

כוונתה של פרה אדומה היא להישאר סתומה. כל ההתעסקות בפרה אדומה היא מלכות, ומלכות עניינה אמונה, שזה ללכת מעל הדעת. בתוך דעתנו, פרה אדומה נראית כאחד המהלכים הפאגנים שיש בתורה, אולם צריך לשאול למה היא מופיעה על הסף שבין המדבר לארץ ישראל – מה בנו פוסע בין הסיפים, בין משהו שבנו שצריך למות וצריך להחיות משהו חדש.