פרשת חיי שרה – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת חיי שרה במשכן הכוונה
"ענין העצם הנשאר בהקבר ואינו נרקב, אשר אומר כאן, שהמלאך מטטרון עושה אותו שאור לבנין הגוף. והנה חז"ל אמרו שהעצם הזה נקרא לוז, ואינו נהנה ממאכל ומשקה, שהאדם אוכל ושותה, ועל כן אינו נרקב בקבר כשאר עצמות. וממנו חוזר ונבנה גוף האדם, כשעומד לתחיית המתים" (זהר חיי שרה, פס' קנה', מאמר תחית המתים)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת חיי שרה על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת חיי שרה היא החיבור בין הסתלקותה של שרה להשתלמות של חייה, הדיון בפרשה הוא בפירות חייה, שמעצבים את הזהות של ישראל, היא זהות של התיקון. מקום קבורתה של שרה היא עגינה של החיים, היא גורמת לאברהם ולדורות הבאים לעגון את עצמם לתוך ארץ ישראל, לתוך העולם הזה, באמצעות קניין של חלקת קבר במערת שדה המכפלה. ההסתלקות שרה גורמת לשני דברים: לאפשרות של תיקון המלכות, של הרצון לקבל לעצמי, של בחינה ד', שהיא תחית המתים, אחרי הופעת הכח של המשיח. והדבר השני הוא בכך שהסתלקותה מאלצת את אברהם לבצע את הפעולה הראשונה של קנין על ארץ ישראל, בקנית מקום האחיזה בארץ, עוד החל מאדם וחוה וכל האבות והאמהות, שמקובצים לכל שנות התיקון, במקום שנקרא 'שדה המכפלה'.
ההתגלות של העליון לשרה, בשונה מאברהם, שמקיים עמו שיח, אצלה היא מתקיימת בידיעה, זוהי צורת הנבואה שלה. ויש בתוך שרה שתי ידיעות סותרות: הניסיון שהבורא מעמיד בו את אברהם בעקדת יצחק, ומצד שני הידיעה שלה של ההמשכיות. ההצעה שלה היא ההתקרבות, וכך בהסתלקותה היא מחברת את ההפכים האלו, היא עושה עלית נשמה, והתוצאה שלה היא שישנה עגינה של השכינה בארץ ישראל, בחברון, שמייצגת את כל ההיסטוריה האנושית מהאדם הראשון ועד האופן שבו ישראל יתחברו חזרה, לא אל הארץ, אלא אל כנסת ישראל. מקום הסתלקותה של שרה הוא בקרית ארבע, בחברון, אולם מקום מגוריו של אברהם, לפני העקדה ואחריה הוא בבאר שבע, שזה פער שאנחנו מתבקשים לחשוב עליו, מדוע עזבה את שרה את ב"ש לחברון, היא לא הולכת להר המוריה, אבל זו לא סטיה גדולה מהדרך. אפשר להסתכל על כך שהאיל שנמצא תחת יצחק הוא שרה, במיוחד כשמדובר על איל שנאחז בסבך, שזה האופן שבו מלכות עולה לבינה, נאחזת או מתכללת בה והופכת לסבכה אחת. אומר בעל הסולם בפרי חכם על התורה: "'ותמת שרה בקרית ארבע'. ליק"ו, עניין עקידת יצחק ומיתת שרה, היה תלוי זה בזה , כאמרם ז"ל. הטעם הוא, כי הקב"ה קבל גמר דעתו לשוחטו, כאילו נשחט, מיד האמינה שרה אמו" כלומר אם הקב"ה 'גמר דעתו' אז היא מציעה את עצמה כאיל. כך שרה נתפסת בעיני הזהר כמו המכוננת של כנסת ישראל, זאת אומרת של שכינה תתאה. כיוון ששרה באה מהתצורה של בינה, שממנה דינים מתערים, ברור שהגבורה של יצחק היא תולדה שלה, לכן ברור שהחלק התחתון של השכינה היא מעין הקורבן, במובן של כח ההתקרבות, היא זו שמשלמת את המחיר של הגלות, של ההתרחקות. היא רחוקה ממצב שלמותה ומתייסרת בעבור בניה. היחס הזה של שכינה שנושאת על עצמה את הגורל של בניה ובנותיה מתאים לדמות שרה, שמסתלקת אחרי העקדה.
להרחבת ענין השכינה: ישנה שכינה עילאה, וישנה שכינה תתאה וכנסת ישראל. כנסת ישראל היא הביטוי של שכינה תתאה בתוך המציאות של העולמות. ההיסטוריה של עם ישראל היא היסטוריה של כנסת ישראל. השכינה הולכת איתנו בגלות בצורה של כנסת ישראל. אנחנו נקראים 'ישראל' משום שיש כח גורלי שנקרא 'כנסת ישראל' שמכנס אותנו לגורלנו. עם הסתלקותה של שרה היא מעגנת את השכינה, את כנסת ישראל, בעולם. כשנשמות צדיקים מסתלקות, הן יוצרות ברכה. ענין הסתלקות הקדושים היא עליה במדרגה, בשבילם ובכל מה שנמצא במגע איתם, תלוי איזה סוג נשמה זו. ההסתלקות של שרה זה הרגע שבו אנחנו עדים לכל חייה, או להשגות של חייה. האקט של ההליכה לחברון וההסתלקות על הרקע של יסוד כנסת ישראל למעלה ולמטה, הוא הפרי שניכר רק בהסתלקותה. הוא לא רק ניכר בה, אלא במעשיו של אברהם ובמה שהיא מאלצת אותו. היא מאלצת אותו להגיע לחברון, היא מאלצת אותו להפוך את הארץ לקנין, היא מאלצת אותו ליצור מערכת של זה כנגד זה, של קדושה מול קליפה, והיא מאלצת אותו לדאוג לשידוך של יצחק, שידוך של מישהי שתוכל להמשיך את משיכת השכינה אל התחתונים, כדי ששניהם יוכלו ליצור את השלב הבא בהשלמה של כנסת ישראל, של הכח הכונס של צורת העבודה שנקראת 'ישר כאל'.
"ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני, חיי שרה.
ותמת שרה, בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ;
ויבא, אברהם, לספוד לשרה, ולבכתה.
ויקם, אברהם, מעל, פני מתו; וידבר אל בני חת, לאמר.
גר ותושב אנכי, עמכם ; תנו לי אחזת קבר עמכם, ואקברה מתי מלפני"
(בראשית כג', א'-ד')
אומר בעל הסולם בפרי חכם על התורה: "והאומות שבזמן ההוא היה להם שם בני חת, כי יחתו יושבי הארץ לפניהם. ועוד טעם, כי אברהם ושרה היה יהיה, והצטרפו שם לסוד התחיה, כי חת עם י"ה מלת תחיה היא והבן. כי נרמז כאן באמת תחית המתים ברחמים רבים. זה שמפרש, "ויקם אברהם מעל פני מתו". כי קימה היתה לו , ונעשה לו פה ולשון לדבר אל בני חת, כי נשמעים לו". שרה נותנת לאברהם את הידיעה, את כח הקנין על ארץ ישראל, היא מיסדת דרך יצחק, באמצעות אברהם, את היכולת לדבר אל בני חת. בני חת הם הכח ששולט באותה התקופה. 'חת' מעבר לזה שזה ענין של פחד, זו גם הקליפה שעומדת מול הגבורה. 'חת' מוזכרת עשר פעמים בפרשה (כנגד עשר מאמרות, עשר המכות, עשרת הדברות), לפיכך בני חת הם עשר ספירות של הטומאה מול טהרה או קדושה, שמתייסדת בפרשה. כלומר התיקון הוא בשלושה קוים, אזי השמאל הוא לא טומאה כשלעצמו, אבל אפשר להפוך את השימוש בו לטומאה ולקליפה. מתי מבחינים שיש טומאה בעולם? כשנוצר הצד של הקדושה. זאת אומרת שמתייסדים בחיי שרה כמה מושגים מאוד בסיסיים של התיקון, של הבירור, של ההבנה של התפקיד של ישראל ביחס לכנסת ישראל. הסתלקותה של שרה לוקחת את קומתו של אברהם עד או"א (פרצוף אבא ואמא), עד יה', לפיכך החיבור של בני חת עם החיבור של או"א, עם החיבור של יה', הופך ל'תחיה'.
זהר הפרשה, אם כן, מדבר על התחלת הפעולה של כנסת ישראל והתיקון בעולם, ושרה בהסתלקותה גורמת לגילוי ארך אנפין, לגילוי התיקונים של הדיקנא, התיקונים הללו הם אלו שמשפיעים על האפשרות לקבץ את האורות לגמר התיקון. נאמר במאמר תחית המתים:
קנה) אמר רבי יצחק, מטטרון שר הפנים, שהוא נער עבד מרבו האדון המושל עליו, הוא ממונה על הנשמה, להשפיע לה בכל יום מאותו אור שנצטוה להשפיע לה. והוא עתיד לקבל חשבון בכתב מבית הקברות, מיד דומה [שהוא אחראי על הנשמות שעבדו בג' קוים, כלומר נשמות ישראל], מכל גוף וגוף, ולהראותו לפני אדונו. כמ"ש לעיל והוא עתיד לעשות אותו העצם לוז שאור, לבנין הגוף, תחת הארץ, ולתקן את הגוף ולהחיותו בשלמות הראוי אל גוף בלא נשמה, והקב"ה ישלח אח"כ הנשמה למקומה בגוף. והיינו אחר שבא לארץ ישראל. וצריכים להבין היטב כאן, ענין העצם הנשאר בהקבר ואינו נרקב, אשר אומר כאן, שהמלאך מטטרון עושה אותו שאור לבנין הגוף. והנה חז"ל אמרו שהעצם הזה נקרא לוז, ואינו נהנה ממאכל ומשקה, שהאדם אוכל ושותה, ועל כן אינו נרקב בקבר כשאר עצמות. וממנו חוזר ונבנה גוף האדם, כשעומד לתחיית המתים. ויש להבין, למה נקרא לוז, ולמה אינו אוכל ושותה, ואינו נרקב בקבר, ומה יחוסו, שרק ממנו יבנה הגוף לעת התחיה.
קסג) אמר ר' יצחק וכו': מכאן נשמע, שהנשמה אמרה למטטרון, כיון שאתה הולך בשליחות הזו, דהיינו להחיות המתים, לא תקח אשה לבני, כלומר, שלא תקח גוף לבני, כי הגוף בערך הנשמה נקרא אשה ולכנס בגוף אחר, בגוף זר, בגוף שאינו ראוי לו, אלא בגוף ההוא ממש שהוא שלי, בה הוא ממש שיצאתי ממנו, וזהו שכתוב כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך. בביאור דחז"ל, עתידים המתים להחיות במומם שלא יאמרו אחר הוא, שהפירוש הוא שיהיה באותה הצורה כמו בהתכללות באינסוף ברוך הוא, לכן משבעת הנשמה למטטרון, אל ארצי ואל מולדתי תלך, דהיינו לגוף שלי, שנשאר בסוד עצם לוז, שה"ס הגוף שיצאתי ממנו, והוא הראוי לתחיית המתים ואחר שיתרפא ממומו, ראוי להתלבשות הנשמה לנצחיות.
אותו החלק בנו, שהוא בחינת המנעולא, בחינה ד'/ד', עצם הלוז, שאינו מקבל אורות, הוא האחרון להיכנס לתיקון. בחינת המנעולא אינה מקבלת אורות מצמצום ב' או מקו אמצעי, אלא משתמשים בה כדי להוריד את הג"ר, את הכוונה של השמאל של הרצון לקבל לעצמי. כלומר כל האור ששייך לבחינה ד'/ד', אותו אנחנו כל הזמן חותכים והוא מצטבר לגמר התיקון. הבחינות שמיתקנות בשיתא אלפי שני הן בחינות ג',ב', א', כל מה שיכול להיכנס לתיקון זה יעקב שהוא אפשרות התיקון, אבל החלק שנשמר לעתיד לבוא זה שרה ויצחק, של צבירת האורות כדי לתקן את הלוז, לכן שניהם קשורים בתחית המתים.
