פרשת וישלח – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת וישלח במשכן הכוונה
"וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל עשו אחיו, ארצה שעיר, שדה אדום. ויצו אתם לאמר, כה תאמרון לאדני לעשו: כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה; ואשלחה להגיד לאדני, למצוא חן בעיניך. וישבו המלאכים אל יעקב, לאמר: באנו אל-אחיך, אל עשו, וגם הלך לקראתך, וארבע מאות איש עמו. ויירא יעקב מאד, ויצר לו, ויחץ את העם אשר איתו, ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות." (בראשית לב', ד'-ח')
'
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת וישלח על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
בספר שמות ובמדבר ישנן שתי פרשות נוספות שמתייחסות למערכת שסביב לשורש ש.ל.ח. והן 'בשלח' ו'שלח לך' (פרשת המרגלים). התבנית שעולה היא הצורך במפגש עם עשו, נראה אותה גם בצורך לקבל את הסכמתו של פרעה ליציאה ממצרים, כמו גם את הסכמתם של המדיינים, דרך יתרו, כדי להיכנס ולהכשיר את הנתיב. משום שנתיב הכניסה והיציאה משמעותי מאוד מבחינת התיקון ואיסוף הניצוצים. ובפרשת המרגלים, ישנה התמודדות פנימית של נשיאי ישראל עם עצמם, שמרגלים את האופציה הרוחנית, באישור העליון, ולא מצליחים לפלס בתוך עצמם את הדרך. אז כל התוואי הזה מוצג פה, בעיקר במאבק עם המלאך. אם קוראים את הכניסה לארץ ישראל, כעל כניסה לעולם אצילות, שומר הסף קשור ברצונות חיצוניים (רצונות לקבל לעצמם, תרבות המערב), וההסכמה לתיקון עוברת את הסכמתם ואת התכללותם, כך הם פותחים אותם למעבר של הפנימיות.
'וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל עשו אחיו' (בראשית לב', ד') צריך לשאול למה נאמר 'עשו אחיו' ולא רק 'עשו'? 'עשו אחיו' מלמד על הכוונה. עשו נחווה כרודפו עד כה, אולם כעת יעקב רוצה להשיב אותו להיות אחיו, כי הוא אדון הארץ. 'ויצו אתם לאמר, כה תאמרון, לאדני לעשו: כה אמר, עבדך יעקב, עם לבן גרתי, ואחר עד עתה' (בראשית לב', ה') יעקב מודה שיש בו פגם שהוא לא חזר בזמן, שהוא עיכב את הגאולה, כי מבחינתו לא נגמר איסוף הניצוצים (זו המשמעות של לאסוף את הצאן). עיכוב הגאולה יביא את יעקב ללקיחת החלטות שתיקבענה את התוואי, שתמיד בכל חזרה לארץ ישראל יש ההתנגדות של מי שרוצה לאחר אותה, וגם יעקב מחליט שעשו ילך לפניו והוא זה שישלוט בעולם וינהל את ענייני העולם הזה, ויעקב יתנהל בתוך הפנימיות. 'ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה; ואשלחה להגיד לאדני, למצא חן בעיניך' (בראשית לב', ז') זה גם חלק מהאסטרטגיה של יעקב, שמודיע שהברכות לא יתקיימו בו, שכן הוא לא חוזר אדון הארץ, ואינו אדונו של עשו. זו הכרעה פנימית של יעקב לא להשתמש בברכות לעצמו, אלא לשמור אותן לבניו, מה שיאפשר ריכוך של הפצע של עשו בגין הברכות. כלומר כל זה הוא הכנה שבה אנחנו מחפשים את האופן שבו יווצר מגע פנימי עם הכוחות החיצוניים, לשם המשימה והשליחות שלנו.
ישנה ההכנה של יעקב לדורון, מלחמה ותפילה. זאת אומרת שבתוך העבודה, כדי לאפשר לכח הזה, למאור של התורה לפעול בנו, צריכה להיות בנו הכרת תודה מאוד עמוקה של מה מתאפשר לנו, של שני הכוחות המתפצלים של התפילה, שלא לפחד ולא לחסום את עלייתו ואת המאבק ברצון לקבל, שכדי להפוך את השימוש בו, יש לפלל לעליון. ולהבין שכשהתהליך הזה קורה אז אנחנו נמצאים בתוך עצמנו במלחמה.
'ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא, כי לא יכול לו, ויגע בכף ירכו; ותקע כף ירך יעקב, בהאבקו עמו. ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך, כי אם ברכתני.ויאמר אליו, מה שמך; ויאמר, יעקב. ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל: כי שרית עם אלהים ועם אנשים, ותוכל. וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל לשמי; ויברך אותו שם" (בראשית לב', כה'-ל') בתוך המאבק הזה ישנו חיפוש אחר נקודת תורפה והמלאך מוצא אותו תחת הירך, הוא המקום בתוך הנפש שיש לו נקודת תורפה וזו הנקודה של המנעולא, נקודת לב האבן, הנקודה שאי אפשר לתקן אותה עד גמר התיקון. בנפש היא נקראת גיד הנשה, בעולם היא נקראת חורבן הבית, ובשנה היא נקראת תשעה באב. הנקודה שאינה יכולה להיות מבוררת על ידי פעולת האדם, אלא על ידי קיבוץ כל האורות ופעולת העליון לתיקונה. אם כן, המאבק הזה מוציא אותנו צולעים במקום שתמיד מאיים עלינו, במובן של נשיה, במובן של שכחה, של התכחשות. לכן גיד הנשה הוא הסימן לפיו שאנחנו נצטרך להאבק על הזכרון של עצמנו ושל זהות משימתנו.
במאבק עם אותו איש, אותו מלאך, הוא מוצא את נקודת החולשה ויעקב יהיה צולע על ירכו, למרות שכבר מתחיל האור לזרוח לו, כלומר שמהרגע הזה מתחילה אפשרות התיקון בנשמות, כמו גם תחילת השותפות והשליחות של ישראל.
זה שיא ההבנה של מדוע ישנם מאבקי בכורה לאורך כל הראשית, או מאבקים על צורות השליטה על החלל הפנוי, כך שיהיה ביחס ללהיות אצלו. מעצם הפעולה של הבריאה עצמה, הבכורה היא לרצון לקבל, משום הוא הנולד הראשון. אבל המאבק והדרך שבה הבריאה יכולה להגיע לידי השפעה, או כפי שאמר האר"י – להוציא לאור את פעולותיו את שמותיו ואת כינוייו, היא על ידי זה שהשליטה ניתנת לבינה, לבחינה שאינה בכורה. התולדה של צמצום ב', של ירידת בינה לתוך מלכות, לתוך החלל הפנוי, אומרת שנכון שהעולם נברא בדין וזו הבכורה, אבל העולם לא יכול היה לעמוד בזה, לכן שיתף בו מידת הרחמים, זה הנולד השני. הנולד הראשון מוציא את הדינים ותפקידו לזכך, הנברא השני נולד למציאות שבה יש אחר, ויש הכרח להתייחס אליו ולכלול אותו.
בכל חלק של הפרשה טמון הקוד של ישראל וההתמודדות שלו עם המשימה שלו, בין עם החולשות שלו ובין עם השליחות שלו, כולל סיפור דינה, וכולל ההבנה שאחרי מותו של יצחק וקבורתו על ידי בניו עשו ויעקב, ברור שיעקב הוא הממשיך של השושלת. אז תופיע שושלת עשו וכל עניין השבירה והתיקון ב'אלה תולדות עשו'. ב'ואלה המלכים אשר מלכו, בארץ אדום, לפני מלוך מלך לבני ישראל' (בראשית לו', לא') מתארים את אותו תהליך השבירה בעולם ניקודין דגדלות, שבו מלכות משכה למקומה אורות מאוד גדולים, אורות ע"ב-ס"ג, לתוך כלים שחשפו רצונות לא מתוקנים, וגרמה בכך לשבירת שבעת המלכים, לשבירת הכלים שהעבירו את האורות. עד להופעת המלך השמיני הדר ואשתו (כלי נשמתו) מהיטבאל בת מטרד, בת מי זהב. המלך השמיני ואשתו הם הארת המצח, שזה מקום זיווג חדש והתהוות מצב חדש שנקרא 'עיבור', מצב שבו מלכות למדה צורה של הכנעה והשוואת צורה אל העליון, כדי שהיא תוכל למשוך אורות לשם תיקון.
כל שבירת המלכים, גם באופן שבו הנשמות נשברות, נרמזים בתורה, בפרשה הנוכחית. מתוארת שליחת כוחות ואורות, כדי לשבור את צורת הכלים ולגרום לכך שניצוצות ילכדו, זו הצורה של הצלת העולם, משום שברגע שיש פרסא ומעליה יש שיתוף, צריך שלחלקים שמתחת לפרסא, יהיה זכרון של אפשרות השיתוף, כדי שיוכל להיות תיקון לעולם. זאת אומרת שהשבירה היא מעשה החסד הגדול ביותר שעושה הבורא לנבראיו, דרך אורותיו, משום שזה אומר שגם החלקים שאינם מסוגלים להכניע את עצמם לשיתוף עם הבינה, תהיה להם התעוררות וזכרון של לאן הם שייכים, וזה מה שמבטיח שלא ידח ממנו נידח. דווקא דרך הצורה הזו של החולשה, חולש הזכרון של האפשרות של התיקון, על פני כל מערכת הנשמות.
