פרשת וישלח – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת וישלח במשכן הכוונה
"והוא, יעקב, כאשר עלתה שחרות הבוקר, אז נתגבר ונאחז בו כי נחלש כחו של המלאך, כי אין לו שליטה אלא בלילה, ויעקב שולט ביום. ועל כן נאמר, ויאמר שלחני כי עלה השחר, כי אני נמצא ברשותך" (זהר וישלח, פס' צח', מאמר שלחני כי עלה השחר)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת וישלח על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת וישלח היא קו האמצע של שלושת קוי העבודה, מבין הפרשות שמגדירות את יעקב: ויצא, וישלח, וישב. בפרשה ישנם מספר מפגשם שמעצבים את התודעה של מה יהיה ישראל, ומסתיימת בתולדותיו של בני עשו והשורש שלהם ממה שנקרא 'שבירת המלכים': 'ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, לפני מלוך מלך לבני ישראל' (בראשית לו', לא'). כלומר שפרשת וישלח יש בה את העיצוב של עבודת קו האמצע, של התיקון בכללותו, מהו הצורך בתיקון, ומהי הסיבה שצריך שיווצר כח כמו יעקב וישראל – וישלח עוסקת בהתהוות החסרון שממנו נולד הצורך של יעקב-ישראל. כמו לאברהם, כך ליעקב יש את היכולת לשלוח מלאכים, 'לשלוח' זו הגדרה של תפילתם של צדיקים לשלוח, להעלאת מ"ן. יעקב עושה את ניסיון התיקון הגדול ביותר של איחוי הפירוד, של הקרע שיש בתוך הנשמות, ולכן הוא שולח מלאכים לעשו, ישנה תפילה או ניסיון כדי לראות אם אפשר להשיב אותו בתשובה ולאסוף אותו מחוץ לארץ ישראל.
"וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל עשו אחיו, ארצה שעיר, שדה אדום וגו', וישובו המלאכים אל יעקב, לאמר: באנו אל אחיך, אל עשו, וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו. ויירא יעקב מאד, ויצר לו; ויחץ את העם אשר אתו, ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות" (בראשית לב', ד'-ח') הקריאה של יעקב את זה היא קריאה של איום שמאלץ אותו לחצות את המחנה, כלומר הוא צריך להיות מוכן להרוג או לההרג. להרוג או לההרג הן אופציות של עבודה בקו שמאל וקו ימין. להרוג זה לסלק את האורות של השמאל, ולההרג זה היכולת של השמאל להשתלט על הימין. אז כבר מתוך זה ברור שקריאת המצב הזה תביא את יעקב להבנה של החסרון, לחיפוש אחרי מה יהיה הכח הזה שיאחד, או יצור מציאות חדשה שהיא לא להרוג ולא לההרג.
אז הגילוי של נקודת האמת של יעקב, שהמסע שלו הוא דרך הרמיה, דרך העקוב שהוא הפתלתול, אומר שאי אפשר להכיר את התכונה של יושר, ללא הבנת העקמומיות של התפיסה שלנו, של האופן שבו אנחנו מנסים להפעיל את האור ככלים, שזה תמיד עקלקל. זה עובר דרך המאבק עם האיש, עם סמאל, המלאך של עשו: "ויקם בלילה הוא, ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו, ואת אחד עשר ילדיו, ויעבר את מעבר יבוק. ויקחם ויעברם את הנחל, ויעבר את אשר לו. ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית לב', כג'-כה'). מסע הבירור יתקיים בלילה, בצורות שנקראת 'גלות', וכל מי שרוצה להגדיר את עצמו כישראל צריך לעבור במעבר יבק. המאבק קורה על הגבול הכניסה לארץ ישראל, על הגבול שבין גלות לגאולה. בגבול הזה צריך לעשות מעבר, לעבור עיבור כדי להוליד תפיסה חדשה. עצם המעבר הזה הוא שמאפשר ליעקב לראות את המאבק ולפתור אותו, לתת לו צורה של תיקון. הצורה של התיקון היא בשם החדש, היא היכולת שלו לעמוד בכל פעם, מול הרצון לקבל לעצמי, עם כח שרותם אותו להתגלות, עם כח שרותם אותו לתיקון. מעבר יבק הוא מאבק פנימי בין יעקב לישראל, שיש בו את הצד של הנחש ויש בו את הצד של הנשמה, עם המאמץ לראות אותם ולא להשמיד אף אחד מהם, ולייצר מקום למציאות חדשה. אם כך, במעבר יבק יש את האומץ למצוא דופי בתוך ההתנהלות שלי ולרצות לתקן, שזו היכולת לראות את האמת על עצמי והנכונות להיות שם, להאבק עם זה. התהליך שיעקב עובר בעצם מאפשר לא רק לעצמו, אלא לישראל ולאנושות כולה, לפגוש את האמת על עצמם, שזה הקו שלו (קו אמצע), ולרצות ולבקש תיקון, מה שמתחיל את הבסיס לתיקון נשירת איברים, תיקון האדם הראשון, באופן אמיתי. כי חלק מהחטא של אדה"ר זה היה אי היכולת שלו לראות את האמת על עצמו, את עומק הרצונות לקבל.
'יבק' אותיות 'יעקב' ללא ע', ללא הרצונות שמגדירים את החיצוניות, כלומר מסתלקת מיעקב הגדרת החיצוניות, ולכן נאמר 'ויוותר יעקב לבדו'. יש פה רמז לכך שיעקב נלחם עם עצמו, עם האיש שבתוכו. זה המאבק שבין האדם לעצמו, דרך התלבשות של הכח באיש. התלבשות של הניסיון לחבור לעשו, אולי לכלול אותו בכלל ישראל, מקבלת התלבשות של כוחות, של מלאכים. אם כרגע נוצרת תודעת ישראל, אז הפגישה היא עם עצמנו, עם הזהות הפנימית הנשמתית שצריך להאבק עליה, זו הפגישה עם החלק האלוהי שבנו. זה מאבק של יעקב עם עצמו כדי להגדיר את עצמו מחדש כישראל. התהליך הפנימי של מעבר יבק, מאפשר ליעקב לתת לעצמו הגדרה של מטרה מחודשת, שזו המשמעות 'שם'. יעקב הוא צדיק משום שהוא נאבק עם הסמאל שבתוכו, עם כח שכל ישראל יאבק עמו בחיצוניות ובפנימיות, שזה השורש של רצון לקבל, שהוא שורש מאוד גבוה. נאמר כי יעקב הוא בחיר האבות, הוא מתקן השיח שהיה לאדם הראשון (אדה"ר בכללות, אדם וחוה) עם הנחש, האופן שהוא לא עמד בו, והאופן שיעקב כן עומד מול המאבק הזה, ולכן הוא מקבל שם חדש שהוא 'ישראל'. כלומר ישראל זה היכולת לעמוד במאבק פנימי מול רצון לקבל. אין פה הכרעה במאבק אבל ישנה עמידה במאבק, והוא מכריח את הכח לברך, כלומר לקשור את העתיד של כל נשמות העולם, בישראל.
"וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל לשמי; ויברך אותו שם ויקרא יעקב שם המקום, פניאל. כי ראיתי אלהים פנים אל פנים, ותנצל נפשי. ויזרח לו השמש, כאשר עבר את פנואל; והוא צולע על ירכו" (בראשית לב', ל'-לב') יעקב מממש את הזכות של האבות לקרוא בשמות למקומות המפגש, על אפשרויות הקדושה, על איפה תיתכן קדושה. קדושה זה מקום המפגש בין האלוהי לאנושי. אפשר לומר שבמאבק עם האחר, אנחנו מגלים את הפנים. זו האופציה היחידה לגלות את הפנים האלוהיות של עצמנו, של האחר. היכולת לגלות את הפנים נקראת ישראל, צורת העבודה הזו, היא זו שמזריחה את השמש, היא זו שמביאה את גמר התיקון. אפשר לומר שהגדרה של התיקון היא המאבק, האבק של מה שעולה מתוך ההתגוששות הזו – אבק זה כל מה שהוא לא יכול לתת פרי. אומר זהר הפרשה, במאמר 'ויאבק איש עמו':
פח) אמר רבי יהודה, אם כן, אם עפר הוא חשוב כל כך, מה פירושו של, מקים מעפר דל. אמר לו כמשמעו, שהוא שפלות, אבל באופן זה, מקים מעפר דל, משום שהנוקבא, המכונה עפר, אין לה מעצמה ולא כלום, אלא שמקבלת הכל מז"א ומאותו העפר, שאין לו כלום, בזמן שאינה בזווג עם ז"א, יוצא הדל שאין לו כלום. ומאותו העפר, בזמן שהוא בזווג עם ז"א כל הפירות וכל הטוב שבעולם יוצאים ממנו, ובו נעשו כל המעשים שבעולם, כמו שכתוב, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. ולמדנו, הכל היה מן העפר, ואפילו גלגל חמה. אבל אבק אינו עושה פירות ואבים לעולם, ועל כן, ויאבק איש, דהיינו סמאל. שהוא בא באותו אבק, דהיינו הנוקבא שלו, ורוכב עליו, כדי לקטרג על יעקב.
פט) עד עלות השחר וכו': שאז ממשלתו עברה וחלפה. וכך הוא לעתיד לבא. כי הגלות דומה עתה ללילה, והוא לילה, כלומר שהוא חשך, ואותו אבק שולט על ישראל, והם מושלכים לעפר [אל החסרון, אל הגלות], עד שיתעלה האור ויאיר היום, ואז ישלטו ישראל ותנתן להם המלכות, כי יהיו קדושי עליון וגו'.
אפשר לומר שההכרעה של המאבק היא קובעת את צורת העבודה בשלושה קוים, שהיא עמידה בתוך מאבק עד עלות השמש, עד גמר תיקון, במאבק פנימי וחיצוני, וקובעת צורת התנהלות גורל ישראל, בין יעקב לישראל. פרשת וישלח, פרשת המאבק עם המלאך מסתיימת בהכרעה של יעקב להיפרד מעל עשו ולבנות את האפשרות של התיקון על דרך המדרגה, שזה נקרא 'לאט לאט', עד תום הגלות והפצעת הגאולה. נאמר בזהר וישלח מאמר 'שלחני כי עלה השחר':
צא) וכן כל מה שעושה הקב"ה לישראל ולצדיקים שבהם, הכל כן הוא, שמושיעם לאט לאט, ולא בפעם אחת. בדומה לאדם הנתון בחשך. ותמיד בחשך היה משכנו, שבעת שרוצים להאיר לו, צריכים לפתוח לו תחילה, אור קטן כפתחו של מחט, ואחר כך מעט גדול ממנו, וכן בכל פעם יותר, עד שמאירים לו כל האור כראוי.
צב) כך הם ישראל, כמו שנאמר, מעט מעט אגרשנו מפניך וגו'. וכן למי שבאה לו רפואה, אינה באה בשעה אחת, אלא שבאה מעט מעט עד שמתרפא. אבל לעשו אינו כן, אלא בבת אחת האיר לו, ונאבד ממנו מעט מעט עד שיתחזקו ישראל, ויכריתו אותו מכל, העולם הזה ומהעולם הבא. ומשום שהאיר לו בתחילה בפעם אחת [בשבירת הכלים], היה לו כליון מכל, אבל ישראל האור שלהם הולך ואור מעט מעט, עד שיתחזקו, ויאיר להם הקב"ה לעולם.
