פרשת וישב – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת וישב במשכן הכוונה
"ויאמר לו, לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן, והשבני דבר; וישלחהו מעמק חברון, ויבא שכמה. וימצאהו איש והנה תועה בשדה; וישאלהו האיש לאמר, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש; הגידה נא לי, איפה הם רועים" (בראשית לז', יד'-טז')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת וישב על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
קריאת פרשת וישב היא קריאה של ההתהוות ישראל באמצעות התולדות של יעקב, התחלת התהוות שורשיה של אומה. 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען' (בראשית לז', א') היא הניסיון להתאזרח עם ידיעת הגרות שלך. הנשמה שהיא גרה בעולמנו, דרך יעקב, או דרך הקו האמצעי, מוצאת הסכם אפשרי עם הפחד, עם המגור. היא מוצאת נקודת אחיזה שמתוכה הסיפור יכול להיות להפוך להיות מציאותי. המעמד של קו האמצע שמנסה לישב את עצמו במציאות, מציאות שלפני כן הוא היה בה גר. זה הניסיון של יעקב – לישב את הגרות של אבותיו, אברהם ויצחק, בניסיון להפוך להיות תושב. הזהר יאמר שניסיון הנשמה להתיישב במציאות הגשמית, להפוך את הגרות שלה, את הרגשת הארעיות בתוך האדם, בעבודת בוראו באמצעות הנשמה, לקביעות, וברגע שיש ניסיון כזה, קופץ עלינו רוגזו של כל מה שמתנגד. לכן נאמר כי ניסה יעקב להתיישב וקפץ עליו רוגזו של יוסף. למה רוגזו של יוסף קופץ? הרי יוסף מוצג כמו ההמשך הטבעי של יעקב מתפארת, יעקב מתקן למעלה מחזה, כלומר את כל המדרגות שהן הראש, שהן למעלה ממסך, ועכשיו האור צריך להתפשט כלפי מטה, אל היסוד. היסוד צריך לעבור את אותן צורות, אותם תיקונים, את אותן הכרות שעבר יעקב. כאשר יעקב רוצה להתיישב הוא רוצה להביא לגמר תיקון. גמר תיקון לא יכול להתממש, משום שיש ברקע את ההבטחה לאברהם של מה יכשיר את הכלי כך שיוכל להיות כלי תיקון הבריאה, שזו תהיה הירידה והגלות למצרים. אם ההמשכיות של יעקב נראית לו ביוסף, היא מתחלפת ביהודה, וישנו מאבק על מהו האופן או מהו המרחב שבו הגאולה תוכל לקרות. האם היא תקרה כאשר ישראל ישבו בין הגויים, או שזה יקרה כאשר לישראל תהיה ריבונות.
פרשת וישב היא גם הניסיון למצוא איזשהו פתרון, איזשהו תיקון של האחוה בין האחים. זו פרשה שבה אנו דנים בחיכוך שבין התפיסה של יוסף את מערך היחסים עם אוה"ע מול היחס של יהודה. לכן ענין חנוכה הוא המקום שבו ישראל מוכרח להגדיר את השליחות שלו, את הזכרון שלו, להפוך להיות קהילת זכרון, קהילה שהמועדים שלה מציינים את היותה גרה, כמו גם המאבק של ישראל הוא המאבק של הנשמה להתאזרח באנושות כולה, למצוא את מגוריה.
השנה ישנו המפגש שבין פרשת וישב עם חנוכה. חלק מהבירור של חנוכה הוא הבירור שבין יהודה ליוסף, זה לא שמבטלים את יוסף, או מבטלים את יהודה, אלא שאנחנו מנסים למצוא את התפיסה האוניברסלית של יוסף, איך היא יכולה לשבת עם התפיסה של יהודה, של ישראל. איך יכולה להיות אחדות, אחוה בין האוניברסלי לפרטיקולרי. אחד הבירורים הוא לשבת בתוך המגורים האלו, לשבת בתוך מה שאנחנו הכי פוחדים ממנו, ואיך בתוך זה לומדים לעלות מעל הדעת, וזה מעלה אור. זה הפתילה, זה המקום שבו אנחנו מתפתלים או נאבקים עם הזהות, זה מה שנותן לנו חומר דלק, השמן, הבהירות וההשתוקקות. כותב הרב"ש באגרת מג': "ואם רוצה להשיג עוד אור, הוא מוכרח להשתדל להמציא עוד יגיעה, הנקרא פתילה, ועוד בהירות הנקרא שמן, משום שאין להאור במה לחול ולהתפס וגו'. ועיקר הבהירות הנקרא שמן הוא על ידי אמונה. שענינו הוא, מה שמתגבר על יצר הרע, המביאו לידי יגיעות וסתירות לשׂכל החיצוני. וזה נקרא נסיונות בעבדות ה' יתברך. ואחרי ההתגברות הזה, האדם זוכה לקבל את אור ה' המאיר לנשמת אדם, ואז אין כבר מקום לסתירות, וזה נקרא אור חנוכה. היינו שזוכה להשגחה גלויה, שהנהגתו יתברך הוא בבחינת הטוב ומטיב לנבראיו".
אז בשלב בירור האחוה בפרשת וישב, יעקב שולח את יוסף כדי למצוא שלום, למצוא קו אמצעי, שזה נכשל, ובאי היכולת שלהם להגיע להסכמה מתחיל הביטוש החיצוני של ההיסטוריה – יוסף מנסה לבטל את התפיסה הארץ ישראלית והתפיסה הארץ ישראלית מנסה לבטל את התפיסה של יוסף, לכן זה מאלץ גלות. צריך גלות, רואים ב'וישב' את השורשים של איך אנחנו נאלץ להפנים את החכמה, את ההתפתחות האנושית בתוך הזהות הפרטיקולרית של ישראל, של המשימה המיוחדת לישראל. ישראל שמוגדר כקו אמצעי, לא יכול לקבל את ההגדרה שלו כקו אמצעי, אם אין לו שמאל וימין. עצם ההגדרה של קו אמצעי היא התלות, כי המשימה שלו מוגדרת ביחס לאנושות כולה. זה חייב להיות במגע עם האנושות, במה שיש בתוך האנושות, לכן בזמן הגלות על ישראל להתחכך ברצונות ובחכמה של אוה"ע, חייב להיות איתם סיג ושיח. היציאה לגלות היא כדי לאסוף את אותם ניצוצים שנמצאים בתוך רצונות, אך כיון שהם לא במקומם, הם אחוזים בקליפה, שתפקידה הוא לשמור על הפרי ולאפשר לו לגדול. כך שעלינו לקחת את אותו הניצוץ עם החכמה שקשורה אליו, עם הידע שקשור אליו. באיסוף הניצוצות, שהם חלקי מסך, הם חוזרים להיות ממוקמים חזרה במסך, ומתאפשר אור חוזר. בלי הכח שנאסף אל תוך כח מסך, שיש בתוכו השתוקקות והתנגדות, אין אור חוזר, אין עליה מעל הדעת, אין תורה בעלת כח הארה.
עוד כותב הרב"ש באגרת מג': "ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל, בנר חנוכה 'מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק' (שבת כ"א). שרמזו בזה על דרך הנ"ל. הנה "חמה" נקרא אור המאיר. "רגל", מלשון מרגלים, שמרגל לראות את השגחתו יתברך. כמו שכתוב אצל המרגלים "וראיתם את הארץ מה היא… הטובה היא אם רעה". שענינו הוא לראות את ההשגחה העליונה בעולם, אם היא בבחינת טוב ומטיב. "שוק", הוא רשות הרבים. כי דווקא ברשות הרבים נמצאים מרגלים. מה שאם כן, כשאדם זוכה להכנס ל"רשות היחיד", היינו שאין שום כח בעולם רק הקדוש ברוך הוא לבדו, "כי הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים", כבר אין מקום למרגלים. וזה שרמזו, שצריכים להמשיך את האור חנוכה שיאיר את ההשגחה הגלויה בבחינת הטוב ומטיב, מזמן שתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. היינו, מזמן שעדיין היה נמצא בזמן החשך, עד שתכלה כל בחינת המרגלים מן רשות הרבים, שלא יהיה עוד מקום להמרגלים, ושיכלו כולם מן העולם". המרחב של חנוכה הוא השוק, המרחב של התרבות הכללי, כמו עץ חג מולד, שמולו עומדת בחלון חנוכיה, ישראל עומד מול תרבות המערב, האם הוא מצטרף, או עומד כמו אלטרנטיבה, הוא מסתכל ולא מבטל. זו התמונה של חנוכה. חנוכה מבררת את המקום הזה שאנחנו יכולים להיות בביתנו, בחלון פתוח אל הידע המערבי, ועדיין לשמור על מה אנחנו מציגים לעולם.
פרשת וישב היא כדי להכריח את התוכנית של הירידה למצרים ואת השליטה של האחים על יוסף, כלומר על מה שיורש את מקומו של עשו, כדי להגיע לאחוה. האחוה בין יוסף לאחיו היא הפתרון לאחוה בין יעקב לעשו, ונפתרת בתוך המסגרת של ישראל, אבל זה אומר שתמיד יהיה החיכוך והחיפוש את האחוה, החיפוש אחר האחדות. זה מה שצריך להדהד בחנוכה ואת מה אנחנו מחפשים, עד שמגיעים לאיזה מין הסכמה משותפת.
