פרשת וישב – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת וישב במשכן הכוונה
כט) יש כאן להסתכל בכמה צדדים, אחד, כי אנו רואים שהשכינה אינה שורה במקום עצבות, אלא במקום שיש בו שמחה, ואם אין בו שמחה לא תשרה השכינה במקום ההוא וגו', מאין לנו זה, מיעקב, שמשום שהיה מתאבל על יוסף, נסתלקה השכינה ממנו, כיון שבאה לו השמחה של בשורת יוסף, מיד, ותחי רוח יעקב אביהם. ולפי זה קשה, כאן באותו צדיק השבור מצרותיו, כיון שהוא חלש ונשבר במכאובים, איפה הוא השמחה, הרי הוא בעצבות ואין עמו שמחה כלל. (זהר וישב, מאמר 'כי פעל אדם ישלם לו')
דברים נלקחו מתוך שיעור פרשת וישב על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
הביטוי החזק ביותר בפרשת וישב הוא כאשר ניסה יעקב להתיישב, נאמר 'קפץ עליו רוגזו של יוסף'. מדוע קפץ על יעקב רוגזו של יוסף? יעקב כקו האמצע מנסה לישב את עצמו במציאות הגשמית, כלומר הנשמה מנסה לישב את עצמה במציאות, שהיא הייתה גֵרַה בה. כך הוא הניסיון של יעקב לישב את גֵרות אבותיו, אברהם ויצחק, שהיו במעמד גרים בארץ, ולהפוך להיות תושב. להפוך את הרגשת הארעיות בתוך האדם העובד את בורא, באמצעי הנשמה, לקביעות. ברגע שיש ניסיון כזה, קופץ עליו רוגזו של כל מה שמתנגד. יעקב רוצה להביא למצב גמר תיקון ומה צץ ועולה זה כל מה שצריך עדיין להיתקן.
יוסף כספירת יסוד מוצג כמו ההמשך הטבעי של יעקב שהוא ספירת תפארת. יעקב מתקן למעלה מחזה, כלומר את כל המדרגות שהן הראש, המדרגות שהן למעלה ממסך, ועכשיו זה צריך להתפשט כלפי מטה, אל היסוד. היסוד צריך לעבור את אותם תיקונים, את אותן הכרות שעבר יעקב. לכן נאמר שכאשר יעקב רוצה להתיישב ולהביא לגמר תיקון, גמר תיקון לא יכול להתממש, משום שיש ברקע את ההבטחה לאברהם. ההבטחה לאברהם היא שהכשרת הכלי לתיקון הבריאה, תהיה באמצעות הירידה והגלות למצרים. יש רוגז שנובע מהשליטה של רצון לקבל בתוך המציאות, ויש רוגז במובן של לעולם ירגיז אדם את היצר הטוב על היצר הרע, שזה הרוגז של הניסיון למצוא מרחב, שבו הנשמה והישראל שבנו יכולים להתיישב, ואז רוגזו של הרצון לקבל מניע תהליכים אחרים.
כותונת הפסים של יוסף היא ביטוי של ספירת היסוד, שאין לה מעצמה שום דבר, אלא את כל הגוונים של הספירות האחרות, שנשפעות לתוכה. מצד שני כותונת הפסים שיעקב נתן ליוסף היא הניסיון להעניק לבית יוסף מלוכה, כי כותונת פסים היא מסמלי המלוכה. יש פה חזרה טרגית לכאורה על עניין העדפת אח אחד על פני האחים האחרים, ועל ידי כך גרימה לקרע. יעקב, יותר מכולם, צריך לדעת שהעדפת בן אחד, יוצרת אי יכולת תיקון ורעות ואחוה בין האחים. אולם הבחירה הזו עושה בירור של ההנהגה האמיתית, היא מאלצת את ההנהגה האמיתית, כלומר העדפתו של יוסף גורמת ליהודה לגלות את תכונות המנהיגות הטמונות בו. מה שאומר שתמיד הגלות והיסורים יהיו קשורים למשיח בן יוסף, כלומר ההכנה לגאולה, והגאולה עצמה תמומש על ידי משיח בן דוד, על ידי יהודה.
מלאכת חלימת החלומות השייכת לחלק מסימני ההיכר של יעקב ומועברת ליוסף. בחלום הראשון נאמר: 'ויאמר אליהם : שמעו נא, החלום הזה אשר חלמתי. והנה אנחנו מאלמים אלומים, בתוך השדה, והנה קמה אלומתי, וגם נצבה; והנה תסבינה אלומותיכם, ותשתחוין לאלומתי' (בראשית לז', ו'-ח'). יוסף ואחיו הינם רועי צאן, 'רועה' בתורה עניינו הוא הכשרה למנהיגות. כמו כן, רעיית צאן היא צורה של נוודות, צורה של חקירה, שאתה נע ממקום למקום. ופה יוסף חולם על אחיו כאיכרים ועל עיבוד קרקע. אנחנו נראה שצורת החלום שלו מתאימה לתרבות המצרית, יותר מאשר לתרבות ארץ ישראל. באורח החיים ודרך הטבע של מצרים, ישנה קביעות של עבודת אדמה, משום שהיא מושקה באופן תדיר דרך הנהר. אולם בישראל אין את קביעות הגשמים ויש תלות בחסדי שמים. זאת אומרת שמבחינת יוסף, בגלות, במצרים, הקביעות מאפשרת שליטה טובה יותר, אך היא לא אפשרית בארץ ישראל. אם יעקב רוצה להתיישב, אזי יוסף בחלומו עוסק בהתיישבות ואחיזה בקרקע, כלומר ממשיך את ההתיישבות. הרוגז יקפוץ יותר, כי היסוד מנסה להמשיך את ההתיישבות ולהביא לגמר תיקון שלא בזמנו. עפ"י שיטתו של יוסף, כנראה שישראל היו נעלמים ונבלעים במצרים ואיתם נעלמת גם אופצית התיקון, ומצרים הייתה משתלטת על ישראל. התפיסה של יוסף בה ישראל, או היהדות, תהיה קוסמופוליטית, יהדות חצר, ושליטתה על ידי היטמעות בתוך תרבויות אחרות, נכשלה.
'וימצאהו איש והנה תועה בשדה' (בראשית לז', טו') יש פה הד גם לחלום וגם למאבק של יעקב עם שרו של עשו, עם ישויות עליונות. 'תועה בשדה' כלומר יוסף במצב שהוא לא יכול לזהות את צורת החשיבה של אחיו. 'תועה' כי אין לו את צורת ההנהגה שלהם, הוא תועה בתוך מרחב התיקון, 'שדה' זה עניין של מלכות בצורות שצריך לעבד אותה ולהביאה לתיקון.
'ויוסף הורד מצרימה' (בראשית לט', א') יופיע כיחס שבין הסיפור כפי שהוא מתרחש כמעט על יוסף, והסיפור שמתחולל מתוך הכרה ומודעות אצל יהודה, שלאחר מעשה האחים, הוא יורד ממנהיגותו 'ויהי בעת ההוא, וירד יהודה מאת אחיו; ויט עד איש עדלמי, ושמו חירה. וירא שם יהודה בת איש כנעני, ושמו שוע; ויקחה, ויבוא אליה' (פרק לח', א'-ב') מהו עניין הירידה ועניין החטא בתוך ההשגה של שני טיפוסי צדיקים, של אנשים שהם בהכרה מלאה של משימתם. אפשרות החזרה בתשובה נמצאת בידי יהודה. מבחינתו של יוסף, ירידה היא כל כך מסוכנת שאין ממנה עליה. לכן יש תודעה של ירידה אצל יהודה, ואצל יוסף שהוא סביל, ההשגחה פועלת עליו, יש לו כשרון שגם הוא התחולל עליו וניתן לו, הרגע של הירידה אל הבור ואחר כך הירידה אל מצרים, ואחר כך במצרים ירידה עוד יותר עמוקה אל בית הכלא, אל בית האסורים ועלייתו, היא תמיד מתרחשת על בסיס זה שהוא בורח מתחום החטא, או מהיכולת להחטיא.
יש משהו במשיח בן-יוסף שכרוך ביסורים. רק אחרי תהליכים שהוא עובר במצרים, יוסף מבין שהוא לא יממש את החזון שלו, אלא הוא יממש את ההבטחה לאברהם 'במה אדע כי אירשנה', בכך שהוא מוביל את השיעבוד. הוא יוריד את משפחתו אל הגלות, שממנה הם יצטרכו לחזור עם כלים חדשים, אל ארץ ישראל, לפי דרכו של יהודה, משיח בן-דוד.
הזהר של הפרשה עסוק בשורש הנשמות ובשאלה: איך זה שיש צדיקים שטוב להם ויש צדיקים שרע להם? למה יש הבדל בין נשמה שיורדת מקו שמאל והבורא צריך להעביר אותה יסורים, כדי שתתחבר לקו ימין? ומתי יש נשמה שזה צדיק וטוב לו? את סוג הצדיק יקבע מצב המלכות בעת לידת הנשמה. כלומר אם הנוקבא בגרעון, בחסרון כלומר יש התפשטות של קו שמאל בתוכה ללא קו אמצעי, אזי תרד נשמת צדיק ורע לו, אם הנוקבא בזיווג יש שפע, נראה את המהלך של הצדיק וטוב לו, ללא יסורים, או ללא דינים. זה שולח אותנו להסביר את המציאות שהיא לא כמעשה ותולדה, אלא איך הכל שייך לשורש הנשמה ולמצב הנוקבא בשעת ירידתה של הנשמה.
כך גם נשאל מדוע קופץ על צדיק כמו יעקב, רוגזו של יוסף? יעקב הוא צדיק, גם יהודה ויוסף, ואף האחים הם צדיקים. אז מדוע חלק מהאחים עוברים יסורים, וחלק הם צדיק וטוב לו? זו השאלה הגדולה על הצדק האלוהי, במיוחד כאשר מדובר על צדיקים. כלומר השאלה היא על האתיקה של הפעולה האלוהית – האם היא מונחית צדק ואמת? בכל צדיק יש רשע, כי ירידת הנשמה היא לגוף, זו ירידת השפעה אל תוך רצון לקבל, לכן בודאי שרצון לקבל ישאל על החיבור הזה. הוא רוצה שהחיבור עם הנשמה יהיה כזה שאם הוא משתדל בעבורה, אז שיהיו לכך תוצאות בתוך הרצון לקבל. אז למה אין סימטריה, כמו חוק טבע, שיש פעולה ויש תגובה? צדיק ברגע ההצדקה לא ישאל, אך ברגע הבא, כאשר יפעלו עליו יסורים, הוא ישאל, כי זה רגע שהוא נופל מלהיות צדיק. כל נפילה זה הניסיון של הנשמה להתיישב בתוך הרצון לקבל. לכן בכל פעם שהיא מנסה להתיישב קופץ הרצון לקבל. משום שאני מנסה להצדיק, מתעורר בי הכרת רע או מציאות הרע. אנחנו אומרים 'עשינו מלמטה פעולה, זה צריך לתת תוצאה אל השלב הבא'. מה שאומרים לנו זה שזה מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה. לפיכך, כל נפילה תעורר את השאלה, וכל תשובה צריכה לקשור חזרה לשורש.
כל המסע שלנו זה דיאלוג בין רצון לקבל לנשמה. בכל פעם שהיא מנסה להתיישב ולהביא גמר תיקון, קופץ עליה רוגז של מישהו, של יוסף, של האור שמתווסף מהניסיון שלנו להצדיק.
על צדיק ורע לו אומר זהר הפרשה בסוף מאמר 'אך אל הפרוכת לא יבא':
מ) ואלין אינון בשותפותא וכו': ואלו הצדיקים הם בשותפות תמיד עם הלבנה, שהיא הנוקבא, ופגומים באותו פגם שלה, דהיינו פגם מקטנות הבינה, כמ"ש לעיל, שע"כ היא ראויה לאור גדלות הבינה, ומשום זה היא שורה תמיד בתוכם ואינה עוזבתם, כמש"א, ואת דכא ושפל רוח וגו'. וכתוב קרוב ה' לנשברי לב, היינו, לאלו שסבלו עם הלבנה אותו הפגם, מקטנות הבינה, הם קרובים אליה תמיד [הקשר שלהם ישיר אל בינה], כי זוכים מחמת זה לקבל גם מגדלות הבינה. וע"כ להחיות לב נדכאים באלו החיים הבאים אל הנוקבא להתחדש דהיינו אור החיה, יהיה להם חלקם. כי אלו שסבלו עמה יתחדשו עמה, כי מחמת שקבלו הקטנות מקבלים ג"כ הגדלות כנ"ל.
מא) ואלין אקרון יסורין וכו': ואלו דהיינו הפגמים שהצדיקים סובלים מחמת קטנות הבינה, הם נקראים יסורין של אהבה, כי של אהבה הם, ולא מחמת האדם עצמו. של אהבה הם, מחמת שנפגם האור של אהבה הקטנה, שהיא הנוקבא, בעת קבלתה מקטנות הבינה, שנדחתה מאהבה רבה, שהיא הבינה בגדלותה. משום זהאלו הצדיקים הם חברים ושותפים עמה, בפגם שלה. אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא, כי הם זכו לזה להיות חברים עמה, עליהם כתוב, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך.
