פרשת וירא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת וירא במשכן הכוונה
"רבי חייא פתח הנצנים וגו': ר"ח פתח כתוב הנצנים נראו בארץ עת הזמיר וגו', הנצנים נראו בארץ, פירושו, כאשר ברא הקב"ה את העולם נתן בהארץ כל הכח הראוי לה, והכל היה בהארץ, אבל לא הוציאה פירות בהעולם עד שנברא האדם. כיון שנברא האדם, הכל נראה בהעולם שהארץ גילתה פירותי' וכחותי' שנפקדו בה. ואז נאמר הנצנים נראו בארץ" (זהר וירא, א')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת וירא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
אנחנו עוברים לפרשה שמתארת לנו מה אפשרי אחרי הברית, אחרי הסרת העורלה, שזו בקשה להסיר את בחינה ד', בחינת מלכות דמלכות, בחינת לב האבן. הפרשה מתחילה בהתגלות שלושת האנשים, שהן שלוש בשורות המיוצגות על ידי שלושת המלאכים, שלושת הכוחות: רפאל, גבריאל ומיכאל. של הריפוי מכח המילה, מהכאב שהיה לאברהם לאחר ברית המילה, משום שהוא נותר ללא העבודה, הכאב הוא על העדר העבודה, העדר התכונה שמאפשרת לו לתקן. המדרש אומר כי המופע של שלושת המלאכים הוא שאברהם ראה שלושה אנשים – את אברהם, את יצחק ואת יעקב, שהם כוחות המסמנים את אפשרות העבודה בשלושה קוים, האופן שבו ישראל עובד, את הזהות של ישראל והמשימה שלו.
מדוע נכנס פה עניין המילה והסרת העורלה? הסרת העורלה היא כמו הסרת קליפה מפרי, משום שהקליפה סיימה כעת את תפקידה, והיא הופכת להיות הפרעה. אפשר לומר שלקליפה יש תפקיד באותם דורות שמהגירוש מג"ע, עשרת הדורות עד נח ועשרת הדורות עד אברהם. אברהם הוא הראשון שמצווה להסיר אותה, נאמר לו שזה הזמן. כלומר האנושות הייתה צריכה לגדול, המשקל הסגולי של רצון לקבל לעצמו היה צריך לגדול, כדי שיהיה אפשר להתחיל את מסע התיקון. לכן אחרי פרשת לך-לך מופיעה פרשת וירא, שזה גילוי בשר הקודש. אברם שמקבל את האות ה' משרה, מקבל אותה אחרי הברית, מה שהופך אותו להיות מסוגל לראות מה שהוא לא ראה קודם. למעשה כל הבריתות הן הסרה של משהו שאיפשר עד לאותו הרגע, את הצמיחה, את הבשלות, ומרגע מסויים, אם לא מסירים את הקליפה היא הופכת להיות קליפה מרעה. בעצם אם אברהם הוא נציג האנושות, אז כרגע נוצרת באנושות רגישות ואפשרות של קשר קבוע עם רצון הבורא, או עם רצון הבריאה. ההיענותו של הנברא היא ההשתוקקות להיפגש, ההשתוקקות למצוא את מקום המפגש.
כאשר ישנה בשורה על לידתו של יצחק, רואים שגם אברהם צחק, אבל מתעסקים בצחוקה של שרה. כאשר אברהם מתבשר על כך שמי שירש אותו לא יהיה ישמעאל, תגובתו היא 'ויאמר אלהים אל אברהם , שרי אשתך, לא תקרא את שמה שרי: כי שרה, שמה. וברכתי אתה, וגם נתתי ממנה לך בן וגו', ויפל אברהם על פניו ויצחק; וגו' ויאמר אברהם אל האלהים: לו ישמעאל יחיה לפניך. ויאמר אלהים, אבל שרה אשתך ילדת לך בן, וקראת את שמו יצחק; והקמתי את בריתי אתו לברית עולם, לזרעו אחריו' (בראשית יז', טו'-יט') אברהם אומר לאלהים שהוא מעדיף את ישמעאל, ואפשר גם בלי יצחק. זאת אומרת שהצחוק של אברהם הוא סוג של התנגדות, כי מבחינתו, ישמעאל הוא הממשיך שלו. מאותה הסיבה נראה שאברהם שואל שאלות ומקיים משא ומתן עם הבורא על הפיכת סדום, על עקדת ישמעאל, אבל הוא אינו שואל על עקדת יצחק, כי מבחינתו המשאלה הצפונה בליבו היא שישמעאל ירש אותו.
כלומר אפשר לראות את אי הרצון הטבעי של החסד להתכלל בגבורה. אז הצחוק של אברהם מבקש תיקון על החסד, בעוד שהצחוק של שרה הוא על השאלה כיצד אפשר לתפוס את האפשרות שדבר רוחני ישלוט על המציאות הגשמית. כך שבעיניה זה נס שעדיין לא התרחש. במובן מסויים מתייחסים אל שרה כאל מישהי שהיא יותר אחראית על המעבר בין תודעה להכרה, לכן צריך לשמוע לה. דרכה תתבטא היכולת לראות, לתפוס ולממש את העתיד ואת הרצון של העליון, שרה היא הנושאת של השאלה הנכונה – קיימא על השאלה 'מי ברא אלה'. אם כן, השורש של מה גרם לצחוק של כל אחד מהם, מאוד שונה.
'ויאמר אברהם אל נעריו, שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה; ונשתחוה ונשובה אליכם. ויקח אברהם את עצי העלה, וישם על יצחק בנו, ויקח בידו את האש ואת המאכלת; וילכו שניהם, יחדו' (בראשית כב', ה'-ו') אברהם אומר 'ואני והנער' כלומר הוא עדיין לא בני, עדיין לא יצחק. הוא אומר לנערים 'אנחנו נעשה את המסע של הנשמה, אבל הנשמה תשוב להתחבר עם החומר'. פתאום מרגע הפירוד שלו מהנגיעה הפרטית, אברהם מתחיל להתחבר לנשמתו, ויצחק נעשה בנו, נאמר 'יחדו'. עד הרגע כלל לא היתה מערכת יחסים של נטיית הטבע של אברהם, החסד, עם טבע הגבורה של יצחק.
כאשר יצחק אומר 'הנה האש והעצים, ואיה השה לעלה' (בראשית כב', ז') 'איה השה לעולה' זו השאלה שמציבה הגבורה, ההתגברות על כל מה שהאדם מרגיש בטבעו, והוא מתגבר עליו, כדי למצוא 'איה ההתקרבות'. 'איה השה לעולה' זה 'איה מקום כבודך', השאלה של 'איה מקום כבודך' לא באה מאברהם אלא יצחק, לכן יצחק יהיה התמונה של גמר תיקון, מתוך הודאה שהשורש לו, המסובב שלו, הוא החסד. זאת אומרת שבסופו של דבר הגבורה תהיה להגביר חסדים בעולם. מהרגע הזה, כיוון שאברהם לא פתח במשא ומתן הנדרש, יש לו התגלות באותה רמת התגלות שיש להגר – כלומר רק מלאכים מדברים איתו, ואין יותר שיח ישיר בין הויה לאברהם, השיח עם העליון ממשיך דרך יצחק.
על חשיבותה הרבה של 'וירא', אומר זהר הפרשה בפתיחתה:
א) רבי חייא פתח הנצנים וגו': ר"ח פתח כתוב הנצנים נראו בארץ עת הזמיר וגו', הנצנים נראו בארץ, פירושו, כאשר ברא הקב"ה את העולם נתן בהארץ כל הכח הראוי לה, והכל היה בהארץ, אבל לא הוציאה פירות בהעולם עד שנברא האדם. כיון שנברא האדם, הכל נראה בהעולם שהארץ גילתה פירותי' וכחותי' שנפקדו בה [שהוטמנו בה]. ואז נאמר הנצנים נראו בארץ.
כאשר ברא הקב"ה את העולם, הכל היה בכח. כל הפוטנציאל של רצונו להיטיב לנבראיו נמצא שם, והכל נמצא בתוך רצון לקבל, בתוך המלכות, אבל אי אפשר היה להוציא את זה מן מן הכח אל הפועל עד שנברא האדם. כלומר שהופעתו של אברהם היא תחילתו של תיקון של האדם הראשון, של המערכת הנשמות הנקראת 'אדם'. ר' חייא רוצה לומר לנו שכרגע, אצל אברהם, מבקיע משהו חדש בכל המבנה של הרצון האנושי, בתודעה הכללית כולה. מופיע משהו שהיה טמון בבריאה ולא יכול היה להופיע, עד שמופיעה תבנית הכרתית נשמתית מסויימת. זה רגע מאוד משמעותי, משום שהוא נובע מתוך הצורך של הנשמה לשאול 'איה מקום כבודך'.
כל פעם שרוצים לעבור משליח לדבר עצמו, אנחנו צריכים להעלות מ"ן, להעלות הכרה שהיא מעל היכולת שלנו, כי אנחנו מרגישים שהנשמה לא יכולה לפתוח, שהיא צריכה עזרה. וירא קורה בתהליך שלושת הקוים, בעיקר במקום דרישה ותביעה, כי משהו מוסתר מאיתנו, משהו לא יכול להוציא את עצמו מן הכח אל הפועל, אבל טמון בו אותו הפוטנציאל. אז וירא קורית כתוצאה מהעלאת מ"ן.
