פרשת ויקהל – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת ויקהל במשכן הכוונה
"ר' חייא פתח ואמר, קחו מאתכם תרומה לה', בוא וראה כשהקב"ה ברא את העולם, לא ברא אותו אלא כדי שיבואו ישראל ויקבלו התורה. בתורה נברא העולם ועל התורה עומד, ז"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. התורה היא אריכת החיים בעולם הזה, והיא אריכת החיים בעולם הבא" (זהר ויקהל, אות צח', מאמר בעובדא דבראשית בכלא אתני עמיה).
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת ויקהל על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת ויקהל חוזרת על פרשות תרומה-תצוה והיא מאחדת בתוכה אותן. בין תרומה-תצוה לבין ויקהל קורית פרשת כי תשא, קורה חטא העגל, שהוא הנפילה הגדולה, ולכן כל המרחב צריך להיבנות כתוצאה מהשבירה הזו, שזו השבירה של הלוחות וזו גם השבירה בתפיסה של ישראל ואובדן יכולת העדות. מעבר להתגלות שהיא תולדה של מעשה העגל, צפוי שהפרשה לאחריה תהיה הכפרה, או ההערכות מחדש. זה לא רק התגלות של יג' מידות הרחמים, אלא התגלות טבע ישראל לעצמו. כך ויקהל הוא החזרת הפנים, החזרת הזהות מחדש לישראל.
בעל הסולם מתייחס במאמרו ב'על התורה' כמו אל הרמת קורנס והורדתו, שהענין של ההרמה הוא הכרת הרע, הכרת העצמי, וההורדה, המכה שמייצרת ניצוצין, היא ההשבה ואומר שכך נוצר, מתהווה הכלי: "האומן, כאשר הוא מכה בכח בברזל, יוצאים ממנו ניצוצות. כל מי שהוא בהרמת יד נקרא רשע, אבל אחר כך בירידתו הוא צדיק מיקרה. כי כן דרך האומן אשר כל בחינת אומנתו הוא מעלה קורנס ומוריד הקורנס. ובזה משתלם מעשה ידי חרש וחושב. למשל אם האומן מעלה את הקורנס שלו ואינו מורידו על הברזל, לא נפעל הברזל כלום ואינו קונה שום צורה חדשה. הגם שהוא מותך באש הרבה ולכן בהרמת יד הוא נקרא רשע [בעלית מ"ן אנחנו מעלים את הפגם שלנו לתיקון, זה כוונה ועלית תפילה] כפי החומר טרם שקנה את צורתו בקדושה. והטעם הוא שכל כונת הבריאה נבחנת לשתי בחינות שהם: אמצעים ותכלית, כדרך כל בחינת אומנות. האמצעים [הכלים] הם כל הנשמע והנעשה בעולם הזה, כלומר כל הצורות שנפעלות בחומר בדרך מעלה ומוריד [איזה צורה האור נותן בנו], דהיינו הפשטת טובו והתפשטותו להנפעלים שמשוערים בשיעורים רבים, ושעולים ונפעלים בנו תמונות עד אין שיעור. אבל התכלית, אין בו יותר מצורה אחת, שהוא דבקות הנבראים בבורא בתמידיות, ולא יפרדו יותר וכו'". אפשר לראות כיצד זה קורה בישראל ואיך הם מוקהלים, איך הקול מכנס אותם. אפשר לומר שכל המהלך של כי תשא הוא כמו מהלך של מסך דחיריק, באמצעות הלויים נהרגו שלושת אלפים איש, כלומר הם מסלקים את השליטה של החשיבה של מצרים, את החשיבה של הגלות מעצמם ואז ישנה התגלות של יג' מידות הרחמים. זה ברור שלאחר כי תשא הם נמצאים בשבר פנימי גדול וצריך לאחות אותו, והאיחוי נעשה דרך פרשת ויקהל, דרך האיסוף, דרך הרחם שהיא איכות השכינה, דרך האיסוף שנוצר כשהיא משמיעה את קולה. לכן רואים ב'ויקהל' חיבור לרוממות הבורא, שמאפשר ליצור את המבנה של המשכן וכל הכישורים של נשמתם מתעוררים.
ההקהל קשור במראות הצובאות, שמהן עשוי כיור הנחושת והכן שלו, שהם כלי טהרה במשכן, באמצעותם הייתה היכולת להבחין בין טמא שהופך לטהור שמכין את עצמו לקדושה. המדרש העוסק במראות הצובאות, מתאר את הנשים במצרים והאופן שהן היו מיפות את עצמן, כדי שהזיווג לא יתבטל. ללא קשר לחלק המגדרי, אלא כנוקבא, ככלי הנשמה שמסתכלת על הזהות שלה וזוכרת שענינה הוא להגיע לקשר עם הבורא. הנטיה הרפלקטיבית שלנו בהסתכלות במראות הצובאות היא להגדיר את העצמי כנפרד, כלומר הסתכלות זו יכולה ליצור עמלק פנימי, כח פירוד גדול, או להיפך, כח טהרה, כח חיבור, שהוא כח דבקות והשוואת צורה. המראות הצובאות מאפשרות לנו לא להיות נרקיססטים, זאת אומרת שחלק מהטהרה היא לצאת מהעיסוק בעצמנו, לא משנה אם מדובר באהבה עצמית או בשנאה עצמית, זה עצם העיסוק האובססיבי בעצמי, שמאוד מאפיין את דורנו. כלומר כאשר מגיעים למקום תפילה ועולה השאלה 'לשם מה אני עושה זאת?' ההסתכלות במראות הצובאות ואגן הטהרה מראה לנו את האמת על מצבנו, ומתוך האמת הזו עולה הבקשה לעבוד בשביל השכינה, כלומר לבחון את עצמנו בתוך קהל נשמות. אומר בעל הסולם במאמרו ב'על התורה', 'לבוש המלך': "אינו מן הנימוס להתראות לפני המלך, אם לא יתלבש בלבושי כבוד, כי תמיד, "הוד והדר לפניו עז וחדוה במקומו". ומי פתי, ירהיב בנפשו עוז להתיצב לפני הדרת פניו ית' בלבושים בלתי מזהירים ומנצצים פאר וחדוה. אבל איך אפשר למצוא אותם בגדי כבוד, שיהיו מותאמים וראוים לבא בהם לפני המלך והדרו". שואל איך אנחנו יכולים למצוא בעולם שלנו, בעולם הזה, חומר שהוא בכלל מתאים לרצון הנשמה להיכנס? איך אנחנו יכולים לעשות מהחומרים הגסים של העוה"ז לבושים לנשמה (במיוחד אחרי חטא העגל)? אנחנו מסתכלים בפנים המשתקפות לנו בכיור הרחצה, שעשוי ממה ששימש את כלי הנוקבא, כדי להחזיק את הזכרון של הזיווג, באופן הזה, דרך התפילה, דרך הבקשה מהעליון, החומר שלנו מתהפך ללבוש הנשמה.
נראה שהתיקון שמחזיר גם את ישראל וגם את מערכת היחסים לרצון הראשוני, הוא השבת. השבת היא כינון של אות הברית בתוך הזמן, בתוך התהליך, ואפשר לחזור איתו אחורה למקום שבו התחיל: "אלה הדברים, אשר צוה יהוה, לעשות אתם. ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון ליהוה; כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש, בכל משבתיכם, ביום השבת" (שמות לה', ב'-ה'). מכל המלאכות, המלאכה שמוזכרת בפרשה באופן מובהק היא ענין הבערת האש. הזהר אומר שאש הגיהנום לא פועל בשבת. בהבערת אש לא מדובר על פעולה פיזית, אלא על פעולה נפשית, שקשורה בכעס, בתאוה ובגאוה, שמבעירות את אש הגיהנום. הדבר קשור לאופן שבו אנחנו לא מבעירים את אותם מצבים נפשיים שגוזלים את הנשמה. אומר הפרי צדיק שהאש היא הפסולת של חיות מאוד חזקה שמבעירה אותנו, וחלק מענין השבת זה למצוא את המקום הפנימי של היכולת לצאת מעצמנו, מהנפש דנפש, אל המפגש של נשמה יתירה של השבת, כדי להגיע לאש המחברת של הקדושה. בשבת צריך להיזהר שלא להחליף את מאורי האור במאור האש, דהיינו ההקהל מסביב לשבת היא כדי לשמוע את הקול של השכינה, כדי ליצור שלום ולהרגיע את אש המחלוקת. אז בשבת איננו עוסקים בהכרת הרע אלא בשמחת הקשר, שבת היא הכלי, המלכות שלתוכה מתפשטים שלושת הקוים יהו', כמו במילה 'ויקהל', יהו' קל, זה נקרא כח ויקהל. כלומר השבת היא אות הפיוס של ההקהל, שזוכר כי דרך יצירת מרחב התפילה, מרחב המשכן, ישנו הבעת יחס אל מצב השכינה.
זהר פרשת ויקהל לוקח את כל מסע הנשמה להסביר את הקשר שלה אל הבריאה, ור' חייא מסכם את הקשר של שורש פרצוף תיקון החכמה של ישסו"ת שהוא שורש ישראל, שהשורש שלו הוא באמצעי, בתורה, בבירור כלי הנשמות שנקרא ישראל, וכל מה שהתערב בהתהוות ישראל ונמצא בתהליך הכללי של המשימה של הנשמה. נאמר במאמר הזהר 'בעובדא דבראשית בכלא אתני עמיה':
צח) ר' חייא פתח ואמר, קחו מאתכם תרומה לה', בוא וראה כשהקב"ה ברא את העולם, לא ברא אותו אלא כדי שיבואו ישראל ויקבלו התורה. בתורה נברא העולם ועל התורה עומד, ז"ש אם לא בריתי יומם ולילה [בהארה ובהעלם] חוקות שמים וארץ לא שמתי. התורה היא אריכת החיים בעולם הזה, והיא אריכת החיים בעולם הבא.
צט) וכל מי שמשתדל בתורה כאלו משתדל בהיכל הקב"ה, שהיכל העליון של הקב"ה, שהוא מלכות, הוא תורה. והיינו תורה שבעל פה, שה"ס מלכות. וכשהאדם עוסק בתורה, הקב"ה עומד שם ומקשיב לקולו, כמ"ש, ויקשב ה' וישמע וגו'. והאדם ניצל מג' דינים, מדין שבעולם הזה, ומדין של מלאך המות, שאינו יכול לשלוט עליו, ומדין של גיהנום.
