פרשת ויקהל – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת ויקהל במשכן הכוונה
מהו יביאה: שואל מה הפירוש, יביאה. ומשיב, אלא מכאן למדנו הסוד לתפלה. כי אדם הירא מרבונו ומכוון לבו ורצונו בתפלה, הוא מתקן תקון העליון, כמו שהעמדנו. בתחלה בשירות ותשבחות שאומרים מלאכים העליונים למעלה, ובסדר ההוא של תשבחות שאומרים ישראל למטה, המלכות מקשטת עצמה, ומתתקנת בתקוניה, כאשה המתקשטת לבעלה (זהר ויקהל, מאמר קח', כוונת התפילה).
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת ויקהל על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת ויקהל חוזרת באופן די פרטני על פרשות תרומה-תצוה והיא מאחדת בתוכה אותן. בין תרומה-תצוה לבין ויקהל קורית פרשת כי תשא, קורה חטא העגל, שהוא הנפילה הגדולה, ולכן כל המרחב צריך להיבנות כתוצאה מהשבירה הזו. זו השבירה של הלוחות, וזו גם השבירה בתפיסה של ישראל, או האובדן של יכולת העדות, של יכולת הראיה שלהם. בפרשה נפתחת מערכת היחסים בין קדושה בזמן לקדושה במרחב. פרשת ויקהל פותחת בשבת כמו קדושת הזמן, שאליה אנחנו נקהלים בתפיסה שלנו, כאשר כל שיתא אלפי שני הם בתוך השבת של הבורא. השבת היא הגדרה של התהליך עם הזכרון שלו, ובתוך התהליך הזה ניתן לבנות מרחבים של קדושה.
"ויקהל משה, את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם:
אלה הדברים, אשר צוה יהוה, לעשות אתם.
ששת ימים תעשה מלאכה,
וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון ליהוה;
כל העושה בו מלאכה יומת.
לא תבערו אש, בכל משבתיכם, ביום השבת
ויאמר משה, אל כל עדת בני ישראל לאמר:
זה הדבר, אשר צוה יהוה לאמר.
קחו מאתכם תרומה ליהוה, כל נדיב לבו יביאה את תרומת יהוה"
(שמות לה', א'-ה')
בפרשת תרומה נאמר: דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה: מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי. (שמות כה', א'-כב') לא כתוב בפרשת תרומה 'מאתכם' כמו בפרשת ויקהל (כל שאר הפירוט דומה: חומרי הרצון, ההשתוקקות, ההתאוות את האור, הכיסוף, הנחושת, כל צורות העבודה). אם כן, השינוי ביחס הוא 'מאיתכם'. בתרומה זה היה מרחב אוניברסלי של תרומה למשכן. מדוע חלה אותה השבירה ב'כי תשא'? כי מלכות נקהלת על האור. עכשיו, בפרשת ויקהל, אחרי השבירה, האור מ"ה החדש מקהיל אותה, הוא אוסף את כל המלכויות בסדר החדש שנקרא 'אצילות', ומה שלא מצליח להיות מתוקן נקרא עולמות בי"ע, שהם החלקים המועמדים לתיקון. אותו התיקון אשר יתקיים בעליה.
מה שנברר ב'כי תשא' זה מה שאפשרי לתיקון, שהוא משהו זך יותר, שאפשרי לבנות בו מערכת תיקון, הוא הנברר וזה מ'איתכם'. אם זה היה פתוח בפרשת תרומה, עכשיו, אחרי השבירה, זה הצטמצם למערכת הנשמות של ישראל. מה בוחן את הזהות של ישראל של 'מאיתכם' תילקח התרומה? השבת. השבת בוחנת את ההסכמה על הזהות הזו, שיש בה זכרון קבוע, זו קהילת זכרון של הבריאה, של הבורא, ושל היותנו ביום השביעי, בשבת שלו. זאת אומרת שיתא אלפי שני, כל ההתרחשות שלהם היא בתוך השבת, ביום השביעי של הבורא. כאשר מסיימים את האלף השישי, שהוא כמו ערב שבת, ואנחנו נכנסים לשבת המשותפת, אנחנו נכנסים ליום השמיני של המערכת כולה.
אחרי כי תשא, משה מביא איתו דרגה רוחנית חדשה שלו, והוא מקהיל את האנשים לדרגת הבנה עמוקה יותר של מערכת הבריאה, משום שמלאכת המשכן, מבטאת בתוכה את מלאכת הבריאה ואת הסדר שלה. ולכן אנחנו אומרים שכל שלושים ותשע המלאכות שבנו את המשכן, הן מלאכות שאסורות בשבת. לא שאסורה מלאכת משכן בשבת. במשכן הייתה עבודה מאוד גדולה בשבת, אלא שהמלאכות שבנו אותה, כמו שיתא אלפי שני, אסורות.
אומר בעל הסולם במאמרו ב'על התורה', מעשה ידי חרש וחשב: "האומן, כאשר הוא מכה בכח בברזל, יוצאים ממנו ניצוצות. כל מי שהוא בהרמת יד נקרא 'רשע', אבל אחר כך בירידתו הוא צדיק מיקרה. כי כן דרך האומן אשר כל בחינת אומנתו הוא מעלה קורנס ומוריד הקורנס. ובזה משתלם מעשה ידי חרש וחשב" הרמת יד נקראת 'רשע', 'רצון של עצמי'. הרמת יד זו הבקשה, זו הרמת התפילה, שיש שם הצהרה של הרצון לקבל שלי, כפי שאני מכיר אותו, וכיצד אני מבקש לתקן אותו. לכן בהרמת יד יש גילוי חסרון, מה שנקרא 'דין מדין'. כדי שהעליון יתן לי כח להטביע את הצורה המתוקנת שלו, על החומר שלי. אם מתייחסים לכל המערכת בהתייחסות אל הנשמה, ואל ירידתה, כדי לתת צורה בגוף, שהיא שורה עליו, בכל פעם שהיא מנסה לחזור, אם היא יוצאת מבלי שהיא השלימה את עבודתה, היא נידונה, והיא מורשעת.
הזהר בוחר להתעסק בסיפור ובהתגלות הנשמה דרך יונה הנביא. הפרדיגמה המרכזית היא שכאשר הנשמה יורדת אל העולם הזה ושורה על הגוף, אז הגוף מרמה אותה, יונה מהמילה הונאה, ומאותו הרגע היא נקראת 'יונה', זה שהגוף מרמה אותה. הבריחה של יונה מהתפקיד שלו, היא כמו הבריחה שלנו מהכרוז או מהקריאה של הבורא, דרך נשמתנו. האניה של יונה נכנסת אל סערה בים, שמטלטלת אותה ומביאה את רב החובל, שהוא יצר הטוב לומר ליונה 'קום תתעורר, אדונך קורא לך'. כאשר הוא מתעורר זורקים אותו אל הים, והדג בולע אותו. הדג הוא חלק מהדינים של השפיטה שנעשית, צורת המוות שתחזיר אותנו שוב ושוב. הדג יקיא אותנו עד שנשלים את משימת נשמתנו. עניין הדג הוא מרחב שבו נשמת האדם יכולה להשתנות. היא שוהה בדג שלושה ימים, ועובר שלושה מצבים, ולאחריהם הדג מוציא אותה, הוא מקיא אותה החוצה, מהכח אל הפועל. כלומר אחרי התהליך הזה, היא יכולה להשלים את משימתה. אז הדג הוא רחם של לידת הנשמה מחדש, או לידת האפשרות של הנשמה להשיג את מטרתה, יחד עם הגוף, יחד עם רצון לקבל.
בזהר הפרשה, אות עא', מאמר כל נדיב לב יביאה נאמר:
עא) פתח ואמר, קחו מאתכם תרומה וגו': פתח ואמר, בוא וראה, בשעה שאדם משים רצונו לעבודת רבונו, רצון הזה עולה תחלה על הלב, שהוא הקיום והיסוד של כל הגוף [הרצון], ואח"כ עולה רצון טוב ההוא על כל אברי הגוף, והרצון של כל אברי הגוף והרצון של הלב מתחברים יחד, והם מושכים עליהם זהר השכינה לשכון עמהם. ואדם ההוא, הוא חלקו של הקב"ה. ז"ש קחו מאתכם תרומה, מאתכם הוא ההמשכה לקבל עליכם תרומה ההיא, שהיא השכינה, שיהיה האדם חלק לה'.
עב) ואי תימא דלאו וכו': ואם תאמר, שאין הדבר עומד ברשותו של האדם. בוא וראה מה כתוב. כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'. כל נדיב לבו, ודאי, כל מי שירצה לבו [באמת ובאמונה] ימשיך אליו את השכינה. ז"ש יביאה, אע"פ שהיא בהתעלות למעלה, יביאה ממקום העליון להמשיכה לשכון עמו.
מה אנחנו יכולים להביא תרומה? אחד הדברים שמביאים הוא את הלימוד. את זה שאנחנו מחפשים ונותנים ורוצים להקדיש את הזמן, את התהליכים שלנו בלימוד תורה, כדי שזה יעשה בנו תפילה. זו הבחירה בעצם של הזהר בהתקבצות הזו, בהבנה של 'קחו מאיתכם תרומה', באיזה אופן אנחנו מרימים את המלכות? באיזה אופן אנחנו מרימים את השכינה? מה אנחנו יכולים להביא מאיתנו? אחת הצורות בתוך האדם זה האופן שבו הוא מזין, הוא תומך בזהות של נשמתו, שהיא תשלים את הפעולה של הבריאה, של שיתא אלפי שני, ובלעדיה אין לו תפיסה במרחב הזה ובזהות המשימה שלו.
בזהר קח', מאמר כוונת התפילה הוא אומר:
קח) מהו יביאה: שואל מה הפירוש, יביאה. ומשיב, אלא מכאן למדנו הסוד לתפלה. כי אדם הירא מרבונו ומכוון לבו ורצונו בתפלה, הוא מתקן תקון העליון, כמו שהעמדנו. בתחלה בשירות ותשבחות שאומרים מלאכים העליונים למעלה, ובסדר ההוא של תשבחות שאומרים ישראל למטה, המלכות מקשטת עצמה, ומתתקנת בתקוניה, כאשה המתקשטת לבעלה.
כל מערכת השכינה, כל מערכת המשכן, כל מערכת הבריאה, מתקשטת, כלומר מכינה את עצמה בהכרת האמת, ובהודיה לבורא שהאיר לה את האמת על עצמה. כך היא מתקנת את עצמה, כמו כלה שאור אינסוף יוכל להתפשט בה. זה השורש של כוונת התפילה, ולאפשר לנו להיות הנדיב שיביאה, יביא את כל מערכת המשכן, את כל מערכת השכינה, להיות מקום משכנו.
