פרשת ויקהל – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת ויקהל במשכן הכוונה
"ויקהל משה את-כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם:
אלה הדברים אשר צוה יהוה לעשות אותם: ששת ימים תעשה מלאכה,
וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון ליהוה; כל העושה בו מלאכה, יומת
לא תבערו אש בכל מושבתיכם ביום השבת"
(שמות לה', א'-ג')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת ויקהל על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
שתי הפרשות ויקהל-פקודי סוגרות את ספר השמות, הן סוגרות את זה בשיא של הכנת הלב, גם ליכולת לבנות משכן, וגם לבנות תבנית שיכולה להשלים את מלאכת הבריאה. משה מקהיל את מערכת הנשמות, ישראל, הוא מקהיל אותם ללב, ליכולת הרגשה, גם במרחב וגם בזמן, כאשר 'ויקהל' הוא המרחב היחיד שבו התורה, המאור, יכול להתגלות.
במשכן ישנם המרחב המקודש, זהו המרחב שמוקדש, שכל הפעולות שנעשות בו הן כדי להשלים את הבריאה, וישנו במשכן את הזמן שהיא השבת.
'אשר צוה יהוה לעשות אתם' (שמות לה', א') מחזיר אותנו לסיום המרחבים של הבריאה, כאשר בספר בראשית, בברכה שלפני יום השבת, אחרי ששת ימי המעשה, הבורא נכנס לשבת שלו, ומתחיל זמן שיתא אלפי שני של הנברא, 'ויברך אלהים את יום השביעי, ויקדש אתו: כי בו שבת מכל מלאכתו, אשר ברא אלהים לעשות' (בראשית ב', ב'-ג') 'לעשות' בתוך מרחב הבריאה, החלל הפנוי. כאשר הבורא יגמור איתנו, ללוות אותנו מהשבת שלו עד השבת שלנו, הבורא והנברא יכנסו יחד אל היום השמיני, אל העצרת שהם מרחב וזמן משותפים. אם כן, השבת היא טעימה של לעתיד לבוא, שזה השמיני, היום השמיני משותף לאדם ולבורא.
נאמר 'לא תבערו אש בכל משבתיכם, ביום השבת' זהו האיסור היחיד שנאמר על המשכן. המילה 'תבערו' היא גם להדליק וגם לכבות, כי לבער אש זה גם לכבות אותה. אש היא הצורה של התפשטות האורות לכלים בדינים. מה שאומר שעד שאין את הקדושה שיכולה להמיר את הדין בחסדים, אין עלינו לבער אש. העדר דין בשבת, העדר דין זה אומר שיש כיסוי שלם של רחמים.
"ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה, לתרומת הקדש, ויכלא העם, מהביא. והמלאכה, היתה דים לכל המלאכה לעשות אתה; והותר" (שמות לו', ה') זאת אומרת שהמלאכה שלהם הייתה הבאה, להביא. 'להביא' זה עניין של להוציא מרשות לרשות, להוציא מרשות היחיד אל רשותו, אל רשותה של השכינה. כלומר שעניין מלאכה זה להוציא מרשות לרשות, זה בדיוק תמונת המראה של פעולת הבורא, שמוציא מרשותו לרשות הנבראים, הוא מוציא את האור מין הכח אל הפועל, הרצון להיטיב לנבראיו יוצר הוצאה מרשות לרשות. הוא מפסיק להוציא מרשות לרשות בשבת. חוץ מאשר פיקוח נפש.
לעורר דינים זה למשוך אור חכמה, להשתמש בעוביות, בכח המשיכה שלנו, בכח ההשתוקקות שלנו, במקום להשתמש בכח כדי להעלות תפילה, משתמשים בו כדי להוריד שפע לעצמנו, וכך מורידים דין. בשבת שזה 'לעתיד לבוא' זה אומר שחכמה מתפשטת באופן טבעי מתפשטת. אם כן, השבת מאפשרת זאת, אך היא צריכה לפגוש בכלים של משכן, שישתמשו בכח הזה כדי להתחבר חזרה. זה נקרא לא לבער אש, לא להוציא מרשות לרשות, לא לתת לחכמה לצאת ולהבעיר דינים, אלא לתת לה להתפשט ולהשתמש בה נכון.
"וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה, בחכמה: טוו את העזים" (שמות לה', כה'-כו') המדרש אומר כי ממש טוו על העיזים, כשבעודן חיות. התורה רוצה לומר לנו שלנשים יש חכמה מאוד מיוחדת לטוות, לחבר את הקודש אל הטבע, מבלי שצריך להפריד את אותו צמר או החומר מהטבע, בעוד הטבע חי, אפשר לטוות את הקדושה עליו. זו חכמה של גמר תיקון, שבו הקיום טווה מעצמו כבר את היכולת להיות מחובר לקדושה.
