פרשת ויצא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת ויצא במשכן הכוונה
"ויצא יעקב מבאר שבע; וילך, חרנה. ויפגע במקום וילן שם, כי בא השמש, ויקח מאבני המקום, וישם מראשתיו; וישכב במקום ההוא. ויחלם, והנה סלם מצב ארצה וראשו, מגיע השמימה וגו'. וישכם יעקב בבקר, ויקח את האבן אשר שם מראשתיו, וישם אתה מצבה; וגו' וידר יעקב נדר לאמר: אם יהיה אלהים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש. ושבתי בשלום, אל בית אבי; והיה יהוה לי לאלהים" (בראשית כח', י'-כא')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת ויצא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת ויצא נקראת בנו על חודש כסלו, הפרשה כרוכה בכסלו, כך שהיא מול הכיסוי כהבחנה, או כקריאה לברר בנו את מושג הגלות ומהו מצב תודעתי של שינה. אנחנו נמצאים בהיבטים שיוצרים זהות נשמתית, הם יוצרים את התבנית הכרתית והתודעתית האפשרית בתוך האנושות, את ישראל, כאפשרות התיקון, כאפשרות, כהצעה של שותפות פעילה בבריאה.
הפרשה פותחת ב'ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה' היא התהוות המשימה של ישראל, וחלק בתוך הגדרת הזהות של הגלות, של הירידה אל החושך – יעקב מיסד את היציאה אל הגלות, כדי לאסוף משם או להציל משם ניצוצים. ההליכה חרנה היא הליכה למקום שבו ישנה התפשטות השמאל, התפשטות החכמה, ללא ימין, ללא חסדים. היציאה של יעקב מבאר שבע תהיה אם כן, תחילת התהוות קו אמצעי, מה שיהיה לעתיד ישראל, והיא מתחילה בהכרה בגלות. אפשר להיות במצב של גלות גם בארץ ישראל הפיזית, כלומר אין גלות אלא מדעת, מהעדר קשר מודע וקבוע עם הבורא. נאמר שכל מי שדר מחוץ לארץ, כאילו אין לו אלוה, לפיכך יכולת הגילוי ליעקב היא כרגע רק בחלום. כלומר בתוך מצב השינה, במצב גלות, ההתגלות האפשרית הינה בחלום. מצב של חלום הוא מצב מאוד חשוב לגלות, משום שהוא הקשר היחידי שיש אל תקוה, שיום אחד אנחנו נשוב. אפשר לומר ששינה וחלום מכינים אותנו לגאולה. זאת אומרת שגלות מכינה לגאולה באופן בו היא מעבירה אותנו תהליכים שמכשירים אותנו. יעקב קם מהגלות עם נדר, ומתייחס אל מה שחלם כאל משהו שהוא רוצה שיהיה ממשי.
'ויפגע במקום' יקרא את זה בעל הסולם באופן שיעקב מגלה חלל פנוי. החלל הפנוי הוא מרחב הפעולה האנושית, שמגלה את עצמה במצב תודעתי של שינה. לכן עם ירידת הנשמה היא פוגשת את אותו החלל פנוי, כלומר את מצבה של המלכות או מצב הנבראים בכללותם. ולתוך החלל הפנוי הזה, איזו נוכחות אנחנו יכולים למשוך, כדי שנמצא אותו. אבל קודם כל עלינו לצאת למצב שבו יש שליטה של משהו אחר. השורש של חלל פנוי מצמצום א' אינו בשליטת הס"א. אך בני האדם השתמשו בחלל הפנוי באופן כזה שהשליטה בו כרגע היא של הס"א, של רצון לקבל לעצמי. 'ויקח מאבני המקום, וישם מראשתיו' גילוי החלל הפנוי משנה את היחס של יעקב, והוא גם מבקש מאיתנו לשנות את היחס שלנו אל המקום, כלומר אל הגורם של הגלות. אם אמרנו שהגלות עניינה להציע שותפות בגאולה, אז מה שיעקב לוקח זה את האבן, אותה האבן 'שמאסו הבונים' כלומר שאבותיו התייחסו אליה כלא חשובה, והוא מבין שהיא עיקר הבריאה. האבן היא מה שנקרא 'לב האבן', מלכות דבחינה ד', המנעולא, ושם אותה למראשותיו, כלומר הוא שם את תיקון המלכות, שהוא תיקון הבריאה, בחשיבות עליונה. בכך הוא הופך להיות בכיר האבות, והתיקון הופך להיות המשימה הראשית שלו.
אומר הבעש"ט ב'על התורה' בפרשת ויצא (אות ט'): "ונחזור לביאור מורי הנ"ל, כי ענין נסיעת האדם ממקום זה למקום אחר עבור פרנסתו וכיוצא, הוא משום שיש שם ניצוצות שלו וצריך להוציאן משם ולבררן, ובזה יובן שקיפל הקדוש ברוך הוא כל ארץ ישראל תחתיו שלא יצטרך לנסוע ממקום למקום לברר הניצוצין שלו, כי נכלל כל ארץ ישראל תחתיו ויברר ניצוצין שלו במקומו." 'מקום' כמו שהזהר קורא אותו 'בניין הנוקבא'. כלומר כאשר חוזרים לארץ ישראל, כיוון שיש לנו תורה, מקפלים לנו את ההכרה של הגלות, והמסע החיצוני נעשה למסע פנימי כך שאיסוף הניצוצות הוא בתוך האדם עצמו, בתוך מה שמתגלה בו. וזה נהיה מקום הישוב שלו, מקום העבודה שלו.
"וירא והנה באר בשדה, והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה, כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים; והאבן גדולה על פי הבאר. ונאספו שמה כל העדרים, וגללו את האבן מעל פי הבאר, והשקו את הצאן; והשיבו את האבן על פי הבאר, למקומה. ויאמר להם יעקב, אחי מאין אתם; ויאמרו, מחרן אנחנו" (בראשית כט', ב'-ד') הבאר הוא המקום שממנו נובעים החיים, ומחכים שכולם יתקבצו יחד כדי להרים את את האבן בכח משותף. נשאלת השאלה מדוע אם הם כבר גוללים את האבן הזו, הם לא משאירים אותה פתוחה, כדי שכל העולם ישתה? בעצם יעקב פוגש את החשד הטבעי של רצון לקבל מול זה שמישהו ינצל לרעה את מקור החיים הזה. זאת אומרת שחסרה שם תפיסת האחדות ותפיסת הערבות. לכן יעקב מנסה להזכיר לרועים מחרן ואומר 'אחי מאין אתם', 'אחי' זה שאנחנו מאותו מקור, האם יש לכם את ההכרה והזכרון ששורש כל הנשמות הוא מהאין, אי לכך מדוע צריך לסתום את הבאר, אם יש לנו שותפות של המשימה? הם אומרים לו 'לא, אנחנו מחרן'. מחרון אף, כלומר מהדינים או מהחשדות או מהיסורים, מחוסר היכולת, ממקום הנפרדות, מזהות מציאותם בתוך הגשמיות. הזכרון של חרן הוא שהם מקו שמאל ללא חסדים, הם לא זוכרים את זה כמו תיקון, כמו שורש משותף, כמו החסד של ההתכללות.
"והנה רחל בתו, באה עם הצאן. ויאמר, הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה; השקו הצאן, ולכו רעו. וגו' ויגש יעקב, ויגל את האבן מעל פי הבאר, וישק, את צאן לבן אחי אמו". (בראשית כט', ו'-יא') אם רחל באה, אז בא העתיד של תיקון המלכות דמלכות עצמה, ויעקב מקבל כח לגלול בעבור כולם, לכלול בתפילתו ובכוחו, להוריד את האבן, כלומר את מה שנועל את האורות מפי הבאר.
בפרי חכם על התורה, במאמר 'לא עת האסף המקנה' כותב בעל הסולם: "לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו" (ויצא כט ז), ידוע שכל דברי הצדיקים דיבורם פונה לעילא, וזה שנאמר לו, ונתגלה על ידי רועי חרן, כי אי אפשר להגלות (לגלול) את האבן, מעל פי בארה של גילוי רחל, עד שנאספו כל העדרים וגללו את האבן, מעל פי הבאר. ולענ"ד אפשר לומר, ידוע שלפני כל גילוי מוכרח בחינת כיסוי, בסוד, קדרותא דצפרא וגו' ועל כן, שם לבאר העליון פניו, כי הבין, שנסתם הבאר בהאבן, ובחינת יעקב הוא, לעלות את החיצוניות, ועל כן שם לחצוניות פניו.
ומיד עמד בתפילה, ושם לרועי צאן אדם פניו, (מדוע וכו') "לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו", דהיינו, בסוד (שה"ש א ז) "איכה תרעה" ו"איכה תרביץ", ובא אליו המענה, "לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים", דהיינו, עד שלא הגיע יעקב, לבחינת זווג בחיצוניות [שיש התגלות של מה שהיה מכוסה ממנו, את מה שהוא צריך לתקן בזיווג], היה כלל ישראל כולו, גם ארבע אמהות, תלוי ונכלל בו לבדו, ולכן היתה עבודתו, עד הנה, ביחידות, שלא בציבור, שלא היה צריך לשום סיוע מאחרים, והיה חזק בכח העבודה, בלי עייפות לעולם.
אבל באותו רגע, שהגיע זמנו [כשהמשימה מתגלית, שהייתה מכוסה לו שנקראת זיווג רחל, כלומר זיווג עם המלכות מתחת לחזה, של חלל הפנוי] לזווג רחל, להוציא שבעים נפש, מיד הרגיש בעצמו בחינת תשוש כח, וזה שדבר והתפלל כל זה. (ובאמת ידע) וזה שלא גלל יעקב האבן מעל פי הבאר, טרם גילוי רחל. אבל בגילוי רחל לו, נשלם בחינת זווג עינים. לכן באותו זמן, כלל ישראל נכללו בו. ואם כן נאספו באמת כל העדרים שבאותו זמן [כל הנשמות העתידיות של ישראל]. על כן, "ויגל את האבן מעל פי הבאר".
בעל הסולם וגם הזהר מתייחסים מאוד לעניין הזה שנקבעות פה צורות ההתכללות שלנו בתפילה, והחוק המאוד ברור שאין תפילת יחיד. שתפילה בתוך הקו של יעקב היא התכללות של הצורך של הרבים.
