פרשת ויצא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת ויצא במשכן הכוונה
"וישא יעקב, רגליו; וילך ארצה בני קדם. וירא והנה באר בשדה…
ונאספו שמה כל העדרים, וגללו את האבן מעל פי הבאר, והשקו את הצאן;
והשיבו את האבן על פי הבאר, למקומה. ויאמר להם יעקב, אחי מאין אתם; ויאמרו, מחרן אנחנו.
ויאמר להם, הידעתם את לבן בן נחור; ויאמרו, ידענו. ויאמר להם, השלום לו; ויאמרו שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן.
ויאמר, הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה; השקו הצאן, ולכו רעו.
ויאמרו, לא נוכל, עד אשר יאספו כל-העדרים, וגללו את האבן מעל פי הבאר; והשקינו הצאן.
עודנו מדבר עמם; ורחל באה עם הצאן אשר לאביה, כי רועה הוא"
(בראשית כט', א'-י')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת ויצא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בפרשות שבוע נוספות – ביוטיוב
פרשת 'ויצא' מתחילה ביציאה של יעקב, שצריך לכונן בתוך המבנה הפנימי של נפש נשמתו את תבנית ישראל, את המקום שלה בתוך ההיסטוריה, בתוך הזמן הענפי, וגם בעליון. 'ויצא' הוא עניין של לצאת משלמות אל החושך והגלות, כמו גירוש מגן העדן, ומה שמגרש את יעקב מבאר שבע, מתחיל להתבהר כמו הצורך שלו להשתלם במשימתו. בעולמות, אנחנו אחרי השבירה וביחס לעולם התיקון. לכן כל היציאות והעליות של יעקב יהיו בשפה שבה עולם התיקון, הרי הוא עולם אצילות, נבנה ונחנך עם פרצוף תיקון, עם ארך אנפין. זאת אומרת שכל צורך בתיקון, שיהיה מובע בתוך פרשת ויצא, יהיה מול ארך אנפין, הכתר הממשי של עולם אצילות. אנחנו רואים את התיקונים שמתחילים לגבי חטא האדם הראשון, תיקון את המערכת הראשונית, המערכת הגולמית של האדם הראשון. זאת אומרת שכל ההכנה של השליחות, של המבנה המיוחד של ישראל, אשר ינוע בין קטנות לגדלות, בין יעקב לישראל, בין גלות לגאולה, מתחילה להתגבש.
אחת השאלות שעולה בפרשות הללו היא מדוע אנחנו שוב ושוב נתקלים בעקרותן של האמהות? התשובה לכך היא שהמבנה של ישראל איננו מבנה טבעי, אלא מבנה של מעל הטבע. בכל פעם שצריך להוציא צורה חדשה או תולדות חדשות, כדי שיווצר המבנה הנשמתי שיהיה מהשורש של להעביר אורות, אנחנו צריכים להגיע לתהליך ולפעולה שהיא מעל הטבע, על כן היא צריכה להיות לאחר מעורבות מעל הטבע.
כאשר יצא יעקב מבאר שבע, שעניינה הוא בינה, 'וילך חרנה' הוא גם הולך חזרה כדי לתקן דברים הנתקנים בשורשם, כלומר להביא מהשורש, מלבן, את הכלים של לאה ורחל. יעקב צריך להוציא משם את הכלים הללו, שיוכלו להבנות מעל טבע הרצון לקבל, בתוך מערכת הנשמות של האנושות כולה. העליה הזו אל השורשים שהיא מצד אחד גלות, ומצד שני בקשת תיקון או בקשת השתלמות או התקנה של כלים, היא כדי שיכשירו את יעקב כדגם של כל מערכת הנשמות שנקראת 'ישראל'.
'וילן שם' נאמר כי כל האנושות, דרך יעקב, נכנסת למצב ביניים שהוא מצב מאוד עדין שאין בו את ההארה הרגילה, אלא שיצאנו ממקומנו להכרה של גלויות, זאת אומרת להכרת המרחק. להבחנות, על הנוקבא, על המלכות ועל צורך התיקון שלה, על בניין ותיקון המלכות.
'ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו' (בראשית כח', יח'). אם מדברים על מלאכים מדברים בעיקר על עולם יצירה, חשיבותו הוא מההתפשטות הראשונה, בלידת הנשמות לאחר עליית העולמות והזיווג הגדול, ההתפשטות הינה עד חזה דיצירה. כלומר חלומו יעקב מסמן לנו את המקום שממנו התחילה צורת האדם. המבנה של עליית נפש-דנשמה למדרגת רוח שיכולה להתחבר עם הנשמה, יכולה לאפשר לכוחות האלו, שהם מטבע הנשמה, לפעול בה.
אומר לנו בעל הסולם ש'ויפגע במקום' אומר שהרגיש חלל פנוי ועלה בכח שרצה להמתיקו. בכל המהלך הזה ליעקב יש חיבור של שלושת הקוים, כי הוא עצמו קו אמצעי. 'והנה סולם מוצב ארצה', איפה הוא מוצב בתוכנו? בחלל הפנוי לו עכשיו. אומר בעל הסולם שיעקב מבין את כל הכוחות הללו כחיבור, כתקוה. הסולם בחלום הוא התקוה, החלום של כל נקודה שבלב, של יכולת העליה, שהיא דבר אפשרי בתוך המערכת, שהמסלול שלו נפתח על ידי שורשי הנשמות האלו, שבנו את התבנית ששמה ישראל. 'והנה הויה ניצב עליו על האבן למראשותיו' זוהי החשיבות שיעקב מעניק לתיקון, מצביע על החשיבות שאנחנו נותנים לתיקון, שאינו תיקון לעצמי, אלא שאלת החשיבות היא 'לשם מה'. לשם מה אנחנו זומנו לתהליך התיקון, ומתוך הכרה מה תלוי בזה.
