פרשת ויחי – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת ויחי במשכן הכוונה
"במילה אחת, כל עוד שלא נגביה את מטרתנו מתוך החיים הגשמיים, לא תהיה לנו תקומה גשמית, כי הרוחני והגשמי שבנו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, כי אנו בני האידאה. ואף אם אנו שקועים במט' שערי החומריות, עם כל זה, לא נוותר על האידאה, ועל כן, למטרה הקדושה שלשמו ית' אנו צריכים" (מתוך מאמרי הסולם, מאמר "גלות וגאולה")
הדברים נלקחו מתוך פרשת ויחי על פי חכמת הקבלה משיעור הלילה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת ויחי שחותמת את ספר בראשית, היא הפרשה המשיחית ביותר בספר בראשית, ואף אולי מבין הפרשות המשיחיות ביותר בתורה כולה. אבל צריך להבין את הסוד שלה וצריך לפתוח את סתימותה, כמו שאנחנו צריכים ללמוד את תהליכי הבריאה וההשתלשלות האור, משום היא חותמת את הצורה של מעורבות הבורא במערכת העולמות, ומערכת השינויים והתהליכים של התיקון, ובעיקר ביצירה של תבנית של חותמו במערכת הנשמות. כבר למדנו מפרשת 'חיי שרה' שכאשר התורה מדבר על חיים, היא כנראה מדברת על הסתלקותה של דמות ומה היא משאירה ומפעילה אחריה. בפרשת ויחי מגיעים לביטוי של כל ספר בראשית שהוא הכתר (של חמישה חומשי תורה), כלומר של מה שיכתר את כל הבריאה, שיש בו את הגילוי של אחרית הימים, של גמר תיקון. ספר בראשית מתחיל במילה 'בראשית' ונגמר במילה 'מצרים', הירידה של ישראל למצרים, ההסכמה שלהם להיכנס להעלמה, להיכנס להסתרה, להיכנס לסיכון מאוד גבוה במובן של שיכחה, מצביעה על כך שהניצוצות הגדולים משבירת הכלים ונשירת איברים של הנשמות נמצאים במצרים, לכן זו הסיבה לירידה ולאיסוף.
יעקב עושה תיקון על בניו של יוסף. בשיכול ידיים בעת הברכות על אפרים ומנשה הוא משלים בכל אחד מהם את השמאל בימין ואת הימין בשמאל, הוא שם את הקטן, את אפרים לפני מנשה. יש לשים לב כי בבניו של יוסף יש שתי צורות של קיום בהעלם, בגלות: באפרים ישנה הצורה של פריה ורביה, צורה של הטמעות שנכנסת לתוך ההתפתחות של הרצון לקבל, של אותה תרבות והצלחה בה, במנשה ישנה הנשיה, ששם ישנה סכנת השכיחה. ברכת יעקב על אפרים ומנשה הם תיקון בעבור הדורות הבאים, על האופן שבו יוסף קורא לבניו על שם הנתק שלו מהשורשים המשפחתיים. כלומר הברכה היא מעין נבואה על איך ישראל יחיה בהעלמה, בגלות, תחת הסכנה הנשיה ותחת הסכנה של ההצלחה שמביאה איתה את ההטמעות. העלמה היא סיבת הגילוי. יעקב, ברגע האחרון לפני הסתלקותו, נותן את עיקרון העלמה וגילוי בתוך עצמו. הוא רוצה לחמש את בניו אל מול העלמה, תחת העיקרון ששנים עשר בנים עומדים מול שנים עשר פרצופי אצילות. כך יעקב אוסף את בניו: "ויקרא יעקב אל בניו; ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב; ושמעו אל ישראל אביכם" (בראשית מט', א'-ב') אחרית הימים זה סוף המדרגות, 'ימים' זה הארות, בסוף כל ההארות במלכות שצריכה להתהפך לאור חוזר, ליחס כלפי הבורא. יעקב רוצה לגלות לבניו איך הכלי שלהם, איך נשמותיהם ישרדו את העלמות, את הגלויות, ואת המשימה שלהם, לאסוף את הניצוצים ששבויים שם. יעקב רוצה להגיד להם איך יתחבר קול הגלגל עם הצפצוף של הציפור, כלומר איך הקול מגלגל את הנשמות, ואיך שני הקולות, של הגלגל ושל צפצוף הציפור, יתאחדו להרמוניה אחת.
השכינה מסתלקת עם רצונו לגלות את קץ הימים, משום שהכלים שלהם עדיין לא מוכנים, כלומר אם אפשרי היה הגילוי של יעקב והשכינה הייתה נשארת איתו, אז שם הייתה מסתיימת גלות מצרים. תמיד ניסיון הגילוי חושף את העלמה שהכלי עדיין צריך, כדי לגלות. זה אומר שתמיד יש התפשטות של אור, ראשונה, שמכינה את הכלי. אז חלק מהצער על הסתלקות השכינה היא הכנת הכלי. עכשיו יעקב יצטרך לומר להם את נבואת 'ויחי' בהעלמה. כל הברכות לכל השבטים הם הבחנה של התיקון שכל שבט צריך, שעדיין נעלם ממנו ושיתגלה לו, כדי שהוא יוכל לתקן אותו. באמירה 'הקבצו' עוברים מהאיסוף והרצון של יעקב לברך, ומשאיר למלכות לברך. עניין הערבות והאספות והתקבצות והחיבור המשותף, זה מה שמציל את האובדן והתיקון שעושה יעקב בברכה שלו יעקב על מנשה ואפרים והגלות כולה, דרך הלידה שלהם בגלות, הוא מברך אותם וקושר אותם, קושר את מקור השם שלהם חזרה אל התיקון. יעקב ערב לחיינו בגלות ולשמירה של הזכרון של העצמיות שלנו. ('הקבצו' מזכיר לנו את 'מקבצי אל', שכל האורות של כל התיקונים של שיתא אלפי שני, יצטרכו להתקבץ כדי לתקן את המלכות, את בחינה ד', בגמר התיקון).
כדי ללמדנו על ערבות, זהר הפרשה מביא בפנינו את סיפורו של ר' יצחק המבין מתוך לימודו כי הוא עומד למות, כמו ידיעתו של יעקב כי קרבו ימיו למות ואיך הוא רוצה להסתלק מן העולם ומה הוא מבקש מבניו. כך ר' יצחק פונה לחברו מתוך חבורת הזהר, ר' יהודה, שאיתו הוא למד ושנה בתורה, ומבקש ממנו שלוש בקשות:
קמב) אמר ר' יוסי וכו': כשקרבו ימיו של אדם למות, מכריזים עליו בעולם שלשים יום, שהגיע זמנו למות, ואפילו עוף השמים מכריזים עליו, ואם צדיק הוא, מכריזים עליו שלשים יום בין הצדיקים בגן עדן.
קמג) תנא כל אינון וכו': למדנו, כל אלו שלשים יום, יוצאת הנשמה ממנו בכל לילה, ועולה ורואה מקומה בעולם ההוא, ואותו אדם אינו יודע מזה, ואינו משגיח ואינו שולט בנשמתו כל אלו שלשים יום כמו בתחילה, שכתוב, אין אדם שליט ברוח לכלא וגו'. א"ר יהודה, מכשמתחילים אלו שלשים יום, צלמו של אדם נחשך, והצורה של הצלם, הנראית בארץ נמנעת מלהראות.
קמד) ר' יצחק הוה וכו': ר"י היה יושב יום אחד בפתחו של ר' יהודה והיה עצוב, יצא ר' יהודה ומצאו בפתחו, שהיה יושב ועצוב, אמר לו מה יום מיומים.
קמה) א"ל אתינא לגבך וכו': אמר לו באתי אליך, לבקש ממך שלשה דברים : אחד, כאשר תאמר דברי תורה ותזכיר מאלו הדברים שאמרתי אני, תאמר אותם בשמי, כדי להזכיר את שמי. ואחד, שתזכה את בני יוסף בתורה. ואחד שתלך לקברי כל ז' הימים של אבלות, ותתפלל תפלתך עלי.
זאת אומרת שחלק מהברכות של יעקב הן בקשתו מבניו זה שהם יזכירו את שמו, שזה האופן שהם יפרשו את המציאות, שזה האופן שהם יתלכדו עם המטרות של יעקב לקיים את המערכת של ישראל. כך יעקב נכלל בחייהם של כל השבטים. וזה הדגם שאנחנו רואים פה, בסיפור ר' יצחק.
קמח) אזלו לגביה וכו': הלכו אל ר' שמעון, מצאוהו שהיה עוסק בתורה. נשא עיניו ר"ש, וראה את ר' יצחק, וראה שמלאך המות רץ לפניו ורוקד לפניו. קם ר"ש, ואחז בידו של ר"י, ואמר, גוזר אני, מי שרגיל לבא אצלי יבא, ומי שלא רגיל לבא אלי לא יבא. נכנסו ר' יצחק ור' יהודה. קשר בזה את מלאך המות לחוץ, ולא יכול להכנס.
רשב"י מתערב בגזר דינו של ר' יצחק ומבקש שינתן לו זמן לגמור את תיקונו. באידרא זוטא ר' יצחק מגיע, כי הוא מסתלק עם רשב"י. זה שייך מאוד לדיבור, זה שייך לשפת הקודש, שהצפנים שלה זה דיבור האמת, דיבור ההשפעה של חסד של אמת:
קנא) אד הכי קם ר"ש וכו': בתוך זה, קם ר"ש ואמר, רבונו של עולם, נודע ר' יצחק אצלנו, ומאלו שבע עינים הוא כאן, דהיינו משבעת התלמידים שנשארו בחיים ביציאתם מאידרא רבא קדישא, (כמו שנאמר בזהר נשא: הנה אני אוחז בו, ותן אותו לי. יצא קול ואמר, הכסא של אדונו דהיינו הנוקבא קרבה לזווג על ידי כנפיו של ר"ש, דהיינו ע"י עבודתו והעלאת מ"ן, הנה שלך ר' יצחק, ותבא עמו בזמן שתבוא לשבת בכסאך. דהיינו, בשעה שיפטור ר"ש מן העולם. אמר ר"ש, ודאי. כלומר, כן אעשה, שאביאהו עמי בשעת פטירתי מעולם.
הזהר עושה השוואה בין מה שגילה יעקב בפטירתו, שנראה שלכאורה מסתלקת ממנו השכינה והוא לא מגלה, לסודות שגילה רשב"י בהסתלקותו. כך אנחנו צריכים להבין שבתוך הברכות צפונים כל הגלגולים וכל מה שיתגלה, כמו גם הקשר אל עתיקא קדישא, הצפון ומכוסה בתוך זה. שיתגלה בהסתלקותו של ר' שמעון.
בעל הסולם במאמרו על פרשת ויחי בפרי חכם, על תורה, עוסק בלשון קודש. לשון קודש אינה השפה העברית, אלא זוהי שפת ההשפעה, שמקובלים עוסקים בה. שואל בעל הסולם בכח מה פותר יוסף את חלומותיו של פרעה? בשפת הקודש. (בשפה זו הוא גם מתגלה בפני אחיו). החוק של מצרים הוא חוק של חכמה, הקובע שיוסף היה צריך להיות פרעה הבא, כי מי שחכם יותר ויש לו שפה שהיא נעלה, הוא הפרעה. פרעה אומר ליוסף: אני אתן לך הכל חוץ מכסאי ואת זה שאתה חכם ממני נשמור בסוד. מתחילה פה העלמת זהותו של יוסף:
"כי בטלה לחכמתו, שהתחזקה, עליו, שלא היה פרעה בקי בשבעים לשון, בשבעים דרגות של כסאו, חוץ מלשון הקדש, וכשבא יוסף ופתר חלומו, וראה יתרונו בלשון הקדש, התבטל בכל חכמתו אליו. (מקץ מב', ו') "ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר", המוציא והמביא. בלעדו "לא ירים איש את ידו ואת רגלו", אבל פרעה התערב בענין, בסוד שאמר לו, "רק הכסא אגדל ממך", כי הגם שחוק היה במצרים, שכל שיהיה מופלא בלשון אחד יעלה לדרגא אחת, על הכסא, והבקי בשבעים לשון יהיה למלך, והבקי יותר, גם המלך מוכרח להעביר אליו הממלכה לכל לראש, ואם כן היה יוסף ראוי להיות למלך על כל הארץ, אבל פרעה בקש ממנו לכסות סוד זה, והעלימו משרי מצרים, כמו שכתוב במדרש. וזה שאמר לו, "רק הכסא אגדל ממך" וגו' וזה שגרם לו לכסות סוד ידיעת לשון הקודש משרי פרעה, והבן מאד. וזה ענין, שמחמת גזרת השעבוד, בא הרצון ליעקב לגלות את הקץ, סוד ידיעת לשון הקודש, כדי לרשת גם כסא פרעה, אבל הזמן לא היה עוד מוכשר לזה וגו' וכיון שבקש וכו', והתחיל מיד השעבוד, ונשכחה הטובה של השבעה עשר שנים, בסוד (וישב לז') "ויוסף בן שבע עשרה שניה". ובסוד (שמות א') "ויקם מלך חדש וכו' אשר לא ידע את יוסף"".
כל הבריאה, כל הבראשית, רוצה להביא את המערכת הזו, שהולכת ומתהווה של בית יעקב, להציל את הנצוצות הגדולים, כי הם ניצוצות של חכמה, שנפלו למצרים, להוציא את הניצוצות ולהחזירם לשורשם. אז בראשית עושה את כל מהלך ההתפשטות וההשתלשלות, האופן שבו גם נשמות משתלשלות שעוברות תהליך שהוא הד שלם למערכת של בריאת העולמות, ואיך ישראל מתחיל עכשיו את המסע שהוא הד של כל השבירות של מערכת הנשמות, דרך הגלויות שלו, של העולמות, כדי להפוך להיות האמצעי שהוא יכול לאסוף ולקבץ את כל הניצוצים, כדי להביא את כל המערכת להשלמתה.
בעל הסולם מדבר בספר 'מאמרי הסולם' על החשבון האנושי, שמי שקורא לעצמו ישראל, צריך לעשות היום: "במילה אחת, כל עוד שלא נגביה את מטרתנו מתוך החיים הגשמיים, לא תהיה לנו תקומה גשמית, כי הרוחני והגשמי שבנו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, כי אנו בני האידאה. ואף אם אנו שקועים במט' שערי החומריות, עם כל זה לא נוותר על האידאה, ועל כן, למטרה הקדושה שלשמו ית' אנו צריכים".
