פרשת ויגש – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת ויגש במשכן הכוונה
"ויגש אליו יהודה, ויאמר בי אדני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני,
ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך, כפרעה. אדני שאל את עבדיו לאמר:
היש לכם אב, או אח. ונאמר, אל אדני, יש לנו אב זקן, וילד זקנים קטן,
ואחיו מת, ויוותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו. ותאמר אל עבדיך, הורדהו, אלי,
ואשימה עיני עליו. ונאמר אל אדני, לא יוכל הנער לעזוב את אביו,
ועזב את אביו, ומת"
(בראשית מד', יח'-כב')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת ויגש על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בפרשות שבוע נוספות – ביוטיוב
ויגש אליו יהודה, ויאמר בי אדני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, ואל יחר אפך בעבדך: כי כמוך, כפרעה. (בראשית מד', יח') מדוע צריך היה לפתוח את הפרשה ב'ויגש אליו יהודה' ולא 'ויאמר יהודה'? התנועה של יהודה כלפי יוסף זו צורת תפילה, גם הזהר מתעכב על עניין 'ויגש', מדוע צריך את התנועה הזו לפני האמירה? הרי הכל טמון בדיבור, אז למה צריך משהו שמקדים את הדיבור? למה הוא חשוב כל כך ועליו נקראת כל הפרשה?
צריך להסתכל על כל עניין הגישה, יש פה שתי גישות שונות על המהות, או על האופן שבו ישראל יהיה מסוגל או לא מסוגל, כמשפחה או כקבוצת נשמות, לממש את תפקידו, ומה יהיו התנאים שבהם יתאפשר לישראל לממש את תפקידו.
מדרשים רבים עוסקים בפרשת 'ויגש' על שני מלכים הנפגשים, אך אפשר גם לראות לאורך כל ספר בראשית צורות של אחים. נראה על פניו, עד עתה, שסיפור יוסף ויהודה הולך להיות וריציה על מה שפגשנו עד עכשיו – מערכת היחסים שבפעם הראשונה נגמרת ברצח, או שמסתיימת בפירוד או בקנאה ורוגז שנשמר לדורות, וקיים סיכוי גבוה שתהיה פה חזרה על התבנית. המפגש בין יוסף לאחיו הוא מפגש מאוד טעון, הוא טעון בתפיסות שאינן מוכנות להשתנות. אולם יהודה מחליט לקחת את הערבות על בינימין, בניגוד לתפיסתו של יוסף, זה משנה את המצב. זו הפעם הראשונה ששני אחים, לא רק שהם מוכנים להתפייס, אלא הם מוכנים להגדיר ולעבוד למען מטרה משותפת. יהודה מוכן לקבל את יוסף ותפיסתו, הוא מבין את ההכרח לרדת אל הגלות משום שהיא הכנה, ויוסף מבין שההתנתקות שלו מבית אביו (שעל שמה הוא קרא לבנו מנשה, נשני כדי לבנות משהו נפרד), ולפרות בתוך מצרים, לא יכול לעבוד.
המדרש אומר שפרעה מזהה שליוסף יש שורש מאוד מכובד במצרים – הזכרון ההיסטורי של אברהם במצרים וההכרה בו. מהרגע ש'הקול נשמע בית פרעה', האקט של ירידת משפחת יעקב למצרים עוברת לשליטתו של פרעה, נאמר "ואתה צויתה, זאת עשו" (בראשית מה', יט') זוהי הוראת פרעה ולא הוראת יוסף והנותן הוא פרעה. אנחנו רואים איך נשברת השליטה של יוסף בגורלו ובגורל אחיו, ונלקחת ממנו לפרעה. יעקב מבין שהוא צריך לשלוח חלק מהתולדות שלו, כדי להורות גם ליוסף וגם לאחיו את כל מה שישמר בחושך, או יפייס את הרוגז של הגלות. להורות זה כמו תורה, זה גם היכולת להיות בעיבור ולהיוולד מתוך זה כעם, וגם להאיר את המאור הזה או לקיים את המאור הזה. זה בעצם גם לאפשר להם לצאת משם וגם לאפשר להם להתעצב כישראל.
יש פה רגע מכריע. הקבלה והתורה מזמינים אותנו להסתכל על ההכרעה לא כשהדבר קורה, אלא בשורש שלו, כלומר ברגע שבו תהליכים מתחילים להתהוות, שזה רגע שעדיין יש בו בחירה ואפשר לעשות הכרעה. כל זה שייך לאופן שבו ספר היצירה מסתכל על חודש טבת. זהו חודש שבו הגדרת ההרגשה נקראת 'רוגז'. בחודש זה החל המצור על ירושלים. זה הרגע שבו משהו עומד להשתנות, מוכרעת הירידה למצרים, אבל היא מוכרעת מהבריאה, בצורך לרדת אל החושך כדי להוציא ממנו אור. אמרו חכמים שתמיד ירגיז האדם יצר הטוב על יצר הרע. האופן שבו המלכות, יהודה, ניגש אל היסוד ואומר 'ענייני להגיע להשפעה' לממש את המשימה שהיא השתוות צורה ותיקון הרצון לקבל. ולכן בשעת הרוגז של טבת, שהיא שעת החשיכה, היכולת להתגבר עליה, היא האופן שבו אני מגדיר ומזהה את עצמי כמי שרוצה להרגיז את ההשפעה על הקבלה. אם אנחנו אומרים שיש לנו רצון לעבוד לשמה, ולא לשמו של הרצון לקבל, אז הוא מתעורר ועולה רוגזו, הרוגז הזה מאפשר לפנים של התיקון, לארך אפים, להאריך את פניו, וכך לגרום לגילוי נוסף בתוך הרוגז הזה. לכן עם כל הכח והעוצמה שיש ליהודה להחריב את מצרים, אם מצרים נחרבת זה אפשרות התיקון. כלומר בפיוס בין האחים צריך למצוא כיצד מחברים את היותם במצרים, מבלי לאבד את האופציה של התיקון.
זהר 'ויגש' מסביר את הקשר בין נפש רוח ונשמה, באפשרות להוליד את תבנית הנשמה של השישים ריבוא, שעניינה הכח הגואל של העולם כולו. זה אומר שקודם כל יש תיקון על אח, על האחוה, והבחירה של החזרה בתשובה נבחרה, גם עבור יוסף, אומרת שכל אדם יכול לשוב בתשובה, אם הוא ניגש בחושך נכון, ומסתכל על כל נקודת הכרעה, כי רק כשהשורש מתחיל להתהוות, אפשר להכריע. אנחנו יכולים לומר שאחד התיקונים הגדולים של מערכת הערבות בין הנשמות נקבעת פה בהצלחה. היא אומרת שה'אני' הזה, השכינה בהכרה האנושית של התהוות ישראל, יכול להוליד את הגאולה של כל מערכת הנשמות.
