פרשת וזאת הברכה – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת וזאת הברכה במשכן הכוונה
"וזאת הברכה, אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל: לפני, מותו. ויאמר, יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, ואתה מרבבת קדש; מימינו, אשדת (אש דת) למו . (דברים לג', א'-ב')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת וזאת הברכה על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
בפרשת 'וזאת הברכה' החותמת את התורה, האחריות עוברת ממשה איש האלוהים ליהושע. תארים רבים ניתנו למשה במשך כל התנהלותו עם ישראל, אך טרם הסתלקותו הוא מחזיר את הברכה לכל העולם, את חשיבות הברכה. כמו שהבורא סיים את הכנה של הבריאה, את כל העולמות, את כל הספירות, את כל התהליכים, את כל החיים הפנימיים, הוא מברך כדי שהאדם יוכל לקדש. משה, הוא איש האלוהים, מצליח לאחד או לקדש את גוף נפש, על ידי הנשמה. הפרשה הזו תוביל אותנו מסוכות אל יום השמיני, שמחבר את הפרטיקולרי, הפרטי של ישראל עם האוניברסלי, זה בא לידי ביטוי באופן תיאור הברכות. האחדות של האפשרות, של הנוכחות, קורית פה, כאשר קוראים את הפרשה הזו בשבת האחרונה של סוכות, של מועדי תשרי, של החג האוניברסלי שבו מתקיים המנהג של ההקרבה של הפרים בעבור אוה"ע.
"וזאת הברכה, אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל: לפני, מותו.
ויאמר, יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן,
ואתה מרבבת קדש; מימינו, אשדת (אש דת) למו.
אף חובב עמים, כל קדשיו בידך; והם תכו לרגלך,
ישא מדברתיך, תורה צוה לנו, משה: מורשה, קהלת יעקב.
ויהי בישרון, מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל.
יחי ראובן, ואל ימת; ויהי מתיו, מספר"
(דברים לג', א'-ו')
משה לפני מותו מגדיר את הרגע המשמעותי והחשוב ביותר בחיים המשותפים שלו ושל ישראל, רגע שמגדיר אותו ואת ישראל במידה רבה, הנקודה של גבול הראיה של היבט התורה וההיבט האוניברסלי, יחד. יש מפרשים שאומרים 'מסיני בא', כמו הקריאה של הסירוב של שעיר, של אדום, של הנצרות, של האיסלם וכל מה שבא מהמזרח וגם מעמון ומואב. אך אפשר לקרוא זאת באופן כהיבטים השונים שיכולים להתאסף. מי שעמד על סיני שמע תורה. במובן של השומע ששומע את הדברים שנאמרים אליו. הכלים השונים נותנים פירושים שונים לתורה שניתנה לישראל. כך במקום לקרוא את זה כמו הסירוב (שאנחנו יודעים שזה לא נכון היסטורית) אלא קליטה ופרשנות שבמידה מסויימת יוצרת איזשהי מרחק מהאמת, אבל יש בה בכל זאת אור. האור של 'סיני בא', הוא זורח משעיר, הוא מופיע מהר פארן, "אתה" בארמית זה כל לשונות הארמית. אז איך התרגום של הופעת התורה בעברית הממוענת מיתרגם.
מדוע משה מסתלק? נאמר כי משה במותו הוא רואה את הפנים, את פני העליון, וכל מי שרואה את פניו אינו חי. כל מה שהוא לא הצליח בחייו, להיכנס בשער החמישים, הוא מצליח במותו, ואז הוא מתחבר לפרצוף רדל"א, רישא דלא אתיעדא, רישא דלא ידע את עצמו ולא אתיעדא. משה נגנז או האור, האפשרות הזו שבקיום של עם ישראל, או בנוכחות שלו בעם ישראל, הופכת להיות כמו נקודה בכל אחד מישראל, אולם הנוכחות המקובצת שלו נגנזת בפרצוף רדל"א, עד לעתיד לבוא. לכן אפשר להבין את התפיסה המשיחית של משה: 'ויהי בישורון, מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל' (דברים לג', ה').
מכיוון שהפרשה נקראת בסוכות ועד שמיני עצרת, מעט מתוך הלימוד על סוכות:
הסוכה מבררת לנו את ענייני הבריאה. המבנה של המחשבה, של בנין הארעי, כלומר של האמצעי שמזדהה לחלוטין עם התכלית, שהוא לא מופרד ממנו, שזה שיתא אלפי שני שהם סוכה, כדי להכשיר, בדיוק כמו שיעקב עושה לצאן כשהוא נפרד מעשו, הוא בונה סוכות לצאן, לנשמות, כדי שהן תוכלנה להכשיר את עצמן לעבור באופן אמיתי לבית הקבע, שזה גמר תיקון, שמיני עצרת. הבריאה מדברת על הסוכה במושגים אנושיים. אם משווים את פסח לסוכות, בפסח ישנה פעולה של העליון על התחתון, לעומתו, בסוכות ישנו דיאלוג עם הטבע וגם עם הפשט, מה שאנחנו קוראים אלהים והויה. הסוכות יש לו דגש שהוא ניתן לבני האדם, על ידי הפעולה, על ידי הכוונה שלו, על ידי השותפות שלו. לפיכך, המושגים בסוכות הם לא של צמצום, אלא של נסירה, מושגים של נשמות, של בנית הכלי של התודעה הנשמתית, לכן אנחנו בונים סוכה.
בראש השנה הנבראים, זעיר אנפין ומלכות מכירים בזה שהם נולדו אחור באחור, שזה יצור שיש לו תודעה שלא יודעת את עצמה. התהליכים של אחור ופנים שנולדים מתוך לידתה של ההכרה במרחב שנוצר בבריאה, באופן שבו הבורא נסוג ומצמצם את עצמו, מה שנשאר מאחוריו זה חלל, שבתוכו נולדת תודעה, ולכן איתה נולד העולם מחדש, נולדת תודעתו, שזה בראש השנה. התקיעה של השופר בראש השנה מתחילה את הנסירה שלהם, דרך עשרת ימי תשובה עד יום הכיפורים. בערב יום הכיפורים מסתיימת הנסירה, כשיום הכיפורים ננעל, הוא ננעל על היסודות, ואז זעיר אנפין ומלכות נמצאים כבר פנים בפנים, אולם רק בחלקם העליון, האורות המקיפים הקיפו את החלק העליון. במשך שבעת ימי הסוכות, עד ליום השמיני, בגלל חיבוק הימין, מתחילים אורות החסדים להתפשט מבינה אל הספירות התחתונות, ואז זעיר אנפין ומלכות עומדים פנים אל פנים ויכול להיות זיווג מלא, על כל הקומה של הנוקבא, כלומר רחל ולאה עומדות יחד, לא מול יעקב, אלא מול זעיר אנפין עצמו כשהוא בגדלות. כך התהליך הזה הוא כדי להפוך אותם לראויים לזיווג ולהולדה.
יש משהו בהשלמה הזו כשהוא מביט, כשהתודעה הנשמתית מביטה, היא מסוגלת להכיל את כל התוכנית, כשהיא נפרדת כשלעצמה אין לה יכולות להכיל את התוכנית, את האור המקיף. לכן סוכות במובן הזה הוא אוסף, ומאסף את כל התהליכים האלה לכלל הפעולה של אפשרות לכניסה של אור של אור מקיף, של מחשבת הבריאה, אל תוך התודעה שמנענעת את עצמה, המאפשרת לאור פנימי להתפשט אל המקומות שהוא לא יכול היה להתפשט אליהם. אז כל שנה, כל שינוי, אנחנו עוברים מלידת העולם והאפשרות של הנשמה, אל לידתה כעצמאית וליכולת שלה לקבל את המאור ולהפיץ אותו. שלושת המועדים: חגי תשרי, פסח ושבועות הם שלושת הקוים של התפתחות הנשמה. לידתה בגבורות, לידה בחסדים, ויציאתה, היכולת שלה לצאת משליטת מצרים, עד המקום שבו היא מוכשרת לקבל את התורה, את המאור. וכך כל פעם היא עוברת את שלושת הקוים האלו, בכל שינוי ושינוי שלה. סוכות הוא חג שמהווה קו אמצעי של הגבורה. סוכות מסתיים בשמחת התורה, בשמחה של נותן התורה שאכן יש התגלות, או ישנו כלי להתגלות.
