פרשת וזאת הברכה – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת וזאת הברכה במשכן הכוונה
'וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו' (דברים לג', א')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת וזאת הברכה על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
כתוב בהאזינו:
"על אשר מעלתם בי, בתוך בני ישראל, במי מריבת קדש, מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי, בתוך בני ישראל. כי מנגד, תראה את הארץ; ושמה, לא תבוא אל הארץ, אשר אני נתן לבני ישראל" (דברים לב', נא'-נב') משה מברך את מי שבגללו, או בגלל מערכת היחסים המשותפת, הוא עומד להסתלק. עצם הברכה עושה את החיבור בין האיש הפרטי, שאיבד את חייו הפרטיים כאשר הוא היה מתנבא, או כדי להיות בתפקיד.
בפרשה אחרונה בתורה, מופיע חיבור שלא ראינו אותו קודם 'איש האלהים', זהו חיבור בלתי אפשרי, שהוא לעתיד לבוא, בין חלק האיש או האישה שבנו, לבין החלק של האלהים. משה מצליח לאחד או לקדש את גוף נפש, על ידי הנשמה, וזה נקרא 'איש האלהים'. זהו יחוד ההפכים, בהסתלקותו הוא מצליח לחבר את איש האלהים, שזה שיא הסוכות, מה שמוביל אותנו ליום השמיני בתוכו. והוא מחבר לנו את הפרטיקולרי הפרטי של ישראל עם האוניברסלי, זה באופן תיאור הברכות. הוא סוגר כמה מעגלים: את היחס שבין ברכות יעקב לברכות שלו לישראל. הוא לא מברך את שמעון. הדגשים השונים שאפשר לומר שהנצחיות וההוד נכללת בקו אמצעי שמעלה את משה עד הדעת. מי שרואה את פניו של אלהים לא חי, אבל הוא יכול לראות אותו ולמות.
משה מחזיר את הברכה לעולם, כמו כשהבורא סיים את הכנה של הבריאה, העולמות והתהליכים, הוא מברכך כדי שהאדם יוכל לקדש. כך יש בברכה דבר הכרחי כדי להשלים את המשימה.
"וזאת הברכה, אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל: לפני, מותו. ויאמר, יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, ואתה מרבבת קדש; מימינו, אשדת (אש דת) למו. אף חובב עמים, כל קדשיו בידך; והם תכו לרגלך, ישא מדברתיך, תורה צוה לנו, משה: מורשה, קהלת יעקב. ויהי בישרון, מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל. יחי ראובן, ואל ימת; ויהי מתיו, מספר" (דברים לג', א'-ו')
מי שעמד על סיני שמע תורה. במובן של השומע ששומע את הדברים שנאמרים אליו. גם שאר האומות שמעו את מתן התורה אך כל אחד מהאומות העניק פרשנות אחרת למה ששמע, שהם פירושים שונים של הכלים השונים של התורה שניתנה לישראל. אלו נקודות מבט, נקודות תפיסה, שהיא לא התפיסה של הדבר עצמו כמו שהוא היה ממוען לישראל. אותה אינטרפרטציה יוצרת איזשהו מרחק מהאמת, אבל יש בה בכל זאת אור. 'תורה צוה לנו משה' כלומר התורה צוותה לישראל, לכן הפירוש שלה הוא פירוש של ישראל, שנקרא כאחד משמותיו של הבורא, בשפה שלו. אותו ישראל צריך לקבץ בסופו של דבר את כל הפירושים לאמת אחת.
משה מברך אותם באפשרות החיבור הזה, של האיש והאישה שבתוכנו, עם צלם האלהים שבנו, שהוא חיבור שלנו עם אומות העולם, או של התורה שניתנה לנו, עם כל התורות שמחפשות את הקדושה.
'וימת שם משה עבד יהוה, בארץ מואב על פי יהוה. ויקבר אתו בגי בארץ מואב, מול בית פעור; ולא ידע איש את קברתו, עד היום הזה. ומשה, בן מאה ועשרים שנה במתו; לא כהתה עינו, ולא נס לחה' (דברים לד', ה') ישנה הפרדה בין משה כאדם שמת, לבין נשמתו שחוזרת לשורשה. הויה הוא הקובר את משה. 'ולא ידע' לא רק שאיש מחוץ למשה לא ידע, אלא גם משה לא ידע איפה הוא קבור, כי הקבורה שלו קורית אחרי מותו. משה קבור מול העבודה של בית פעור, כמו שתי מערכות, האחת מול השניה. משה מת משום שבמותו הוא רואה את פני העליון, ואז הוא מתחבר לפרצוף רדל"א, רישא דלא אתיעדא. משה בנוכחותו בעם ישראל, הופך להיות כמו נקודה שבכל אחד מישראל, אבל הנוכחות המקובצת שלו נגנזת בפרצוף רדל"א, הפרצוף שגונז את המלכות, את המנעולא, עד לעתיד לבוא. וכך אפשר להבין את התפיסה המשיחית של משה: 'ויהי בישורון, מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל' (דברים לג', ה').
'ויהי בישורון, מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל' אומר שהאיסוף הוא כמו המהלך של סוכות, הוא מהלך של איסוף הפכים, כלומר של כל שבטי ישראל, ישנו מרחב מספיק גדול לאחדות. 'ישורון' הוא המעבר מיעקב לישראל לישורון, והוא ביטוי הגדלות שלו, שהוא שור, שהחכמה גלויה בו, כמו שירה. כמו גם 'ויהי בישורון מלך' מסביר את היחס בין יהודה ליוסף – מדוע חשיבותו של מלך, יהודה, גדולה מחשיבותו של הצדיק, יוסף. למלך ישנה היכולת לאגד את כולם, כמו מלך שאוסף את העם בסוכות ומקריא להם את התורה. מול הצדיק שיכול לתת לנו השגה, אולם המלך נותן גילוי. וגילוי, כמו שאומר האר"י הוא החשוב – מטרת הבריאה היא לגלות את שמותיו, כינויו ופעולותיו של הבורא. המשיח הוא מבית דוד, אך יש לו הכנה של משיח מבית יוסף, והם שני הפכים שצריכים להתחבר בעניין אחד.
בראש השנה זעיר אנפין ומלכות מכירים בזה שהם נולדו אחור באחור, התקיעה של השופר בראש השנה מתחילה את הנסירה שלהם, דרך עשרת ימי תשובה עד יום הכיפורים. בערב יום הכיפורים מסתיימת הנסירה, כשיום הכיפורים ננעל, הוא ננעל על היסודות, ואז זעיר אנפין ומלכות נמצאים כבר פנים בפנים, אולם רק בחלקם העליון, האורות המקיפים הקיפו את החלק העליון. במשך שבעת ימי הסוכות, עד ליום השמיני, בגלל חיבוק הימין, מתחילים אורות החסדים להתפשט מבינה אל הספירות התחתונות, ואז זעיר אנפין ומלכות עומדים פנים אל פנים ויכול להיות זיווג מלא, על כל הקומה של הנוקבא, כלומר רחל ולאה עומדות יחד, לא מול יעקב, אלא מול זעיר אנפין עצמו כשהוא בגדלות. כך התהליך הזה הוא כדי להפוך אותם לראויים לזיווג ולהולדה.
בתורה כח' אומר ר' נחמן:
וְזֶה "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיך", אֲזַי "וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיך"
שֶׁהִיא בְּחִינַת סֻכָּה שֶׁהִיא בְּחִינַת צֵל יָד, חִבּוּק יַד יָמִין .
חיבוק הימין. חיבוק הימין מצל עלינו בסוכות, מהחיבוק או ההתפשטות של בינה, היא מתפשטת דרך הימין, דרך החסד. אם בראש השנה היא התפשטה דרך גבורה, עכשיו היא מתפשטת דרך החסד.
ליל הושענה רבה הוא ליל של תשועות רבות. 'רבה' זה תמיד שייך לג"ר, כמו שעשו אומר 'יש לי רב' זה אומר 'יש לי ג"ר', יעקב אומר 'יש לי כל' כלומר 'יש לי ו"ק שבו יש הארה', יעקב מדבר על קטנות, ועשו מדבר על הארת ג"ר, אולם בשיתא אלפי שני כשיש ג"ר, אז אין לך הארה, במיוחד שהוא ג"ר של השמאל, הוא ג"ר של חכמה, אין לו לאיפה להאיר, אלא למי שיש ו"ק, למי שיש קטנות. אז הושענה רבה מדבר על משיכת אורות גדולים. כרגע אנחנו עובדים בקטנות, כמו המנהג שקבע האר"י בליל הושענה רבה של בדיקת צל לאור ירח, לאור הלבנה שהמעיטה את עצמה. נאמר לה 'לכי מעטי את עצמך', כמו הנשמה שהמעיטה את עצמה, היא לא הגדולה, היא לא הקובעת, היא לא המנהלת את העולם ואת הערכים שלו. כך בהושענה רבה יש אפשרות של להחזיר את הזכרון של אמת המידה האמיתית, שבה ב' מלכים שולטים בכתר אחד.
אומר בעל הסולם בשמעתי תורה רמג': "וזה סוד אמת – ואמונה [זה הקטנות שיש לי כל, בשעה שמתגלה רב, ג"ר שהוא בדרך כלל לא יכול להתחבר אלא ברגע זה, ברגעים של השלמה, כמו 'איש האלהים'], אמת נקרא האור והאמונה נקרא הכלי. שזה סוד קודשא בריך הוא – ושכינתיה. וזה סוד "נעשה אדם בצלמנו", ו"בצלם יתהלך איש", שהליכתו של האיש תלויה בצלם, היינו בבחינת אמונה. וזה ענין שבהושענא רבה, צריך האדם לראות אם בחינת האמונה שלו היא בשלמות". אחת ההגדרות של האמונה היא לבוש לאור האמת, כלומר זה לבוש מאוד מסויים. לאור מאוד מסויים, לתכונה מאוד מסויימת – לאמת. אמת שייכת לקו אמצע, כי תתן אמת ליעקב. האמונה של המלכות, שהמיצוב שלה הוא על קו האמצע, היא צריכה להכיל את הכל. הלבוש הזה הנבדק דווקא בהושענה רבה. הלבוש הוא היחס לאמת, שמשום שכל עניין האמונה בנוי על הבנת המיעוט של מגבלת השכל האנושי לתפוס את כוונת הבריאה.
בינה עניינה שמיעה, והיא האמא המקיפה והפועלת בגבורות, במועדי תשרי ועד שמיני עצרת, והיא מאפשרת לנו את הראיה, את הקשר לחכמה. פרשת 'וזאת הברכה', שנגמרת בפסוק "ולכל היד החזקה, ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה, לעיני כל ישראל" (דברים לד', יב') נסגר המעגל. כי בראשית 'ראשית חכמה יראה ה". ישראל קשור למצב הכרתי של מערכת הנשמות, אז איך ההכרה של ישראל מחברת את עצמה לחכמה, אל ראשית כל, אל תכלית הבריאה, אל מטרת הבריאה, דרך הכלי שנקרא 'יראה שלמה'. כל 'וזאת הברכה' זה האופן שבו משה בהסתלקות שלו מנסה לפנות אל הלב של ישראל. זאת אומרת הוא מנסה להעביר משני הפכים, משמיעה, כמו משמיעת הקולות של מתן תורה, ומסיימים את התורה ב'לעיני כל ישראל', בראיה, שזה כבר גילוי. כלומר הראשית של החכמה מצליחה למצוא את הכלי שבו היא יכולה להתגלות – זו המלכות המתאימה.
