פרשת וזאת הברכה – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת וזאת הברכה במשכן הכוונה
"וזאת הברכה, אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו. ויאמר, יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן, ואתה מרבבת קדש; מימינו, אשדת (אש דת) למו. וגו' תורה צוה לנו משה: מורשה, קהלת יעקב. ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל" (דברים לג', א'-ה')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת וזאת הברכה על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
הזמן מחבר את הפרשה עם סוכות. החיתום מעיד על הראשית. הפרשה מתחילה בצורה של הפכים: 'וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו' (דברים לג', א'). ב'וזאת' יש את החיבור של אור וכלי, זעיר אנפין ומלכות, השכינה והאפשרות של כל האורות. על 'איש האלהים' נאמר במדרשים שזהו צירוף של איש ואלהים, איש זה מחזה ולמטה, איש בתחתונים ואלהים בעליונים. איש האלהים כצירוף האנושי האידיאלי של האדם האידיאלי, שיש לו חלק אלהים פעיל ומחובר.
'וימת שם משה עבד יהוה, בארץ מואב על פי יהוה. ויקבר אתו בגי בארץ מואב, מול בית פעור; ולא ידע איש את קברתו, עד היום הזה. ומשה, בן מאה ועשרים שנה במתו; לא כהתה עינו, ולא נס לחה' (דברים לד', ה') ישנה הפרדה בין משה כאדם שמת, לבין נשמתו שחוזרת לשורשה. הויה הוא הקובר את משה. 'ולא ידע' לא רק שאיש מחוץ למשה לא ידע, אלא גם משה לא ידע איפה הוא קבור, כי הקבורה שלו קורית אחרי מותו. משה קבור מול העבודה של בית פעור, כמו שתי מערכות, האחת מול השניה. משה מת משום שבמותו הוא רואה את פני העליון, ואז הוא מתחבר לפרצוף רדל"א, רישא דלא אתיעדא. משה בנוכחותו בעם ישראל, הופך להיות כמו נקודה שבכל אחד מישראל, אבל הנוכחות המקובצת שלו נגנזת בפרצוף רדל"א, הפרצוף שגונז את המלכות, את המנעולא, עד לעתיד לבוא. וכך אפשר להבין את התפיסה המשיחית של משה: 'ויהי בישורון, מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל' (דברים לג', ה').
'ויאמר, יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, ואתה מרבבת קדש; מימינו, אשדת (אש דת) למו' (דברים לג', ב'). תיאור כל הניסיונות של התורה להופיע, הויה מסיני בא, הנוכחות והמציאות מבראשית, בכל החיבור הזה שהופך להיות ירידת הרצון של העליונים להיות בתחתונים הוא 'מסיני בא'. משה מנסה להוריד את התורה לבני האדם, כדי לאפשר להם לעשות את השיבה.
'ויהי בישורון, מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל' אומר שהאיסוף הוא כמו המהלך של סוכות, הוא מהלך של איסוף הפכים, כלומר של כל שבטי ישראל, ישנו מרחב מספיק גדול לאחדות. 'ישורון' הוא המעבר מיעקב לישראל לישורון, והוא ביטוי הגדלות שלו, שהוא שור, שהחכמה גלויה בו, כמו שירה. כמו גם 'ויהי בישורון מלך' מסביר את היחס בין יהודה ליוסף – מדוע חשיבותו של מלך, יהודה, גדולה מחשיבותו של הצדיק, יוסף. למלך ישנה היכולת לאגד את כולם, כמו מלך שאוסף את העם בסוכות ומקריא להם את התורה. מול הצדיק שיכול לתת לנו השגה, אולם המלך נותן גילוי. וגילוי, כמו שאומר האר"י הוא החשוב – מטרת הבריאה היא לגלות את שמותיו, כינויו ופעולותיו של הבורא. המשיח הוא מבית דוד, אך יש לו הכנה של משיח מבית יוסף, והם שני הפכים שצריכים להתחבר בעניין אחד.
כל 'וזאת הברכה' זה האופן שבו משה בהסתלקות שלו מנסה לפנות אל הלב של ישראל. זאת אומרת הוא מנסה להעביר משני הפכים, משמיעה, כמו משמיעת הקולות של מתן תורה, ומסיימים את התורה ב'לעיני כל ישראל', בראיה, שזה כבר גילוי. כלומר הראשית של החכמה מצליחה למצוא את הכלי שבו היא יכולה להתגלות, את המלכות שמתאימה. כמו העיסוק של פרשת השבוע בחיבור שני ההפכים, כך לסוכה יש דימוי של הרחם, שמאפשר לשני הפכים כמו זרע וביצית להתהוות לחיים חדשים. ר' נחמן, בתורה מ"ח, מחבר את הביטוי 'תסוכני בבטן אמי' לכך שהוא כח תפילה:
"וְהִיא בְּחִינַת סֻכָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי"
וְהִיא בְּחִינַת כּחַ הַתְּפִילָּה מַה שֶּׁמִּתְפַּלְּלִין בְּכחַ, "כָּל עַצְמוֹתַי תּאמַרְנָה" וְכוּ'
וְהוּא בְּחִינַת סֻכָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בְּגִידִים וַעֲצָמוֹת תְּסוֹכְכֵנִי"
כִּי כּחַ שֶׁאָדָם מַכְנִיס בַּתֵּבוֹת, הֵם כ"ח אַתְוָן דְּעֻבְדָּא דִּבְרֵאשִׁית, שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם
מְקַבְּלִין כּחַ מֵכ"ח אַתְוָן אֵלּוּ"
התפילה היא יחוד של שני הכוחות, שני הפכים בעניין אחד: האחד עניין של דין, שהוא הדין העצמי בראש השנה, של הבריאה, של הצמצום, והשני הוא צמצום ב' שהוא בעצם קו הקיווי של המלכות, זאת אומרת התפשטות בינה לתוך מלכות, כך היא מקבלת אפשרות לקשר עם האורות שלא היו לה קודם, והאפשרות להתעלות מעל המגבלה שלה. אז עצם התפילה הוא סוכה, היא אותו מבנה שמאפשר לנו בתוך אי היכולת, בתוך ההפכים שלא יכולים להתחבר, מקום חיבור. מקום לידה של משהו חדש.
הסוכה מאפשרת את 'איש האלהים', את הקיום שלנו שהוא מחובר עם הבחינה האלוהית שלנו, עם בחינת האלוה. ארץ ישראל זה סוכה, זה חיבוק או היקף. זה לבנות תבנית פנימית של התבנית החיצונית.
עוד בתורה כ"ח אומר ר' נחמן:
וְזֶה "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיך", אֲזַי "וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיך"
שֶׁהִיא בְּחִינַת סֻכָּה שֶׁהִיא בְּחִינַת צֵל יָד, חִבּוּק יַד יָמִין .
חיבוק הימין. חיבוק הימין מצל עלינו בסוכות, מהחיבוק או ההתפשטות של בינה, היא מתפשטת דרך הימין, דרך החסד. אם בראש השנה היא התפשטה דרך גבורה, עכשיו היא מתפשטת דרך החסד.
בראש השנה זעיר אנפין ומלכות מכירים בזה שהם נולדו אחור באחור, התקיעה של השופר בראש השנה מתחילה את הנסירה שלהם, דרך עשרת ימי תשובה עד יום הכיפורים. בערב יום הכיפורים מסתיימת הנסירה, כשיום הכיפורים ננעל, הוא ננעל על היסודות, ואז זעיר אנפין ומלכות נמצאים כבר פנים בפנים, אולם רק בחלקם העליון, האורות המקיפים הקיפו את החלק העליון. במשך שבעת ימי הסוכות, עד ליום השמיני, בגלל חיבוק הימין, מתחילים אורות החסדים להתפשט מבינה אל הספירות התחתונות, ואז זעיר אנפין ומלכות עומדים פנים אל פנים ויכול להיות זיווג מלא, על כל הקומה של הנוקבא, כלומר רחל ולאה עומדות יחד, לא מול יעקב, אלא מול זעיר אנפין עצמו כשהוא בגדלות. כך התהליך הזה הוא כדי להפוך אותם לראויים לזיווג ולהולדה.
במחזור הגדול, כל שנה, כל שינוי, אנחנו עוברים מלידת העולם והאפשרות של הנשמה, אל לידתה כעצמאית וליכולת שלה לקבל את המאור ולהפיץ אותו. שלושת המועדים: חגי תשרי, פסח ושבועות הם שלושת הקוים של התפתחות הנשמה. לידתה בגבורות, לידה בחסדים, ויציאתה, היכולת שלה לצאת משליטת מצרים, עד המקום שבו היא מוכשרת לקבל את התורה, את המאור. וכך כל פעם היא עוברת את שלושת הקוים האלו, בכל שינוי ושינוי שלה.
לסיכום, בינה עניינה שמיעה, והיא האמא המקיפה והפועלת בגבורות, במועדי תשרי ועד שמיני עצרת, והיא מאפשרת לנו את הראיה, את הקשר לחכמה. פרשת 'וזאת הברכה', שנגמרת בפסוק "ולכל היד החזקה, ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה, לעיני כל ישראל" (דברים לד', יב') נסגר המעגל. כי בראשית 'ראשית חכמה יראה ה". ישראל קשור למצב הכרתי של מערכת הנשמות, אז איך ההכרה של ישראל מחברת את עצמה לחכמה, אל ראשית כל, אל תכלית הבריאה, אל מטרת הבריאה, דרך הכלי שנקרא 'יראה שלמה'.
