פרשת ואתחנן – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת ואתחנן במשכן הכוונה
"ובשעה שהתחתונים ישובו בתשובה ויעלו מ"ן לקו אמצעי שיחזור וייחד קו ימין עם קו השמאל, אז תהיה הגאולה, דהיינו שהשכינה תצא מן הגלות, ותחזור להזדווג עם ז"א. אבל אז יתעלמו ג"ר דקו שמאל, מכח המסך דחירק שבקו האמצעי. ונמצא שיום וצל יהיו משמשים בקו השמאל. וזה שמשמיענו הזהר, שכמו שהחורבן היה מחמת ביטול הצל, שהיה יום בלי צל. כך הגאולה לא תהיה אלא אם כן הצל יחזור ויתחדש, וישמשו יחד, יום וצל" (זהר ואתחנן, מאמר הן עוד היום גדול, פס' קפח')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת ואתחנן על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
אנחנו רגילים לדבר על משה כנותן התורה, אולם הפרשה הזו מראה את דמותו של משה כנותן התפילה, שזה לימוד מאוד משונה כי זו תפילתו של משה נישאת ואינה נענית. אפשר לומר שיש כאן את הרמז להויה של התפילה הזו באופן שבו משה מדבר על מה עורר בו את התפילה.
"ואתחנן, אל יהוה, בעת ההוא, לאמר.
אדני יהוה, אתה החלות להראות את עבדך, את גדלך,
ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ,
אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך.
אעברה נא, ואראה את הארץ הטובה, אשר בעבר הירדן:
ההר הטוב הזה, והלבנון.
ויתעבר יהוה בי למענכם"
(דברים ג', כג'-כו')
הכניסה אל ארץ ישראל, הכניסה לעולם התיקון, מתחילה להתגלות דרכו של משה. מרכז פרשה היא קריאת שמע, שהיא קריאת הזהות, קריאת האמונה, וניתנת למשה כשהוא קורא לישראל מחוץ לעצמו. הקריאה ליחוד של 'שמע ישראל' ושל 'ואהבת', של להעיר את התפילה בלב האדם, שהעליון דרך השם 'אדני', מעיר את האדם לתפילה שהיא תיקון. יש נתינה של אפשרות הראיה ממקום שאף אדם לא היה בו, ויש פה התחלה ממשית של תיקון חטא האדה"ר על ידי משה וע"י ישראל בעבודה בג' קוין, שהיא אפשרות לתקן את מה שנולד ומה שנאצל בתוך המערכת של עולם אצילות. משה שמתעבר בכל המופעים של ישראל, ובמיוחד כשנכנסים לארץ ישראל, שזה המקום והזמן, והוא היחוד היחיד שמאפשר לקיים תורה, והיחס של ערי מקלט, של הקשר שבין ניהול חיים מוסריים לבין תיקון בתוך הלבוש הרוחני של עולם אצילות. בהתהוות עולם אצילות נבין איזו תפילה התעוררה בו, שעניינה הוא לא הכניסה הפרטית שלו לארץ ישראל, אלא היכולת של כל ישראל, כשישים ריבוא, כתבנית תיקון, להתעבר בתוך הראיה של משה את ארץ ישראל, זאת אומרת ראית כל הדורות. הרצון לקבל קורא את אי כניסתו של משה לארץ ישראל כמו עמדה אכזרית של הבורא כלפיו, אולם נעשה חסד מאוד גדול עם משה, שיכול לראות את החזון של כל הדורות, איך הם מתממשים דרך החניכה שהוא נתן לעם ישראל במדבר, והכניסה שלו לארץ ישראל הייתה יוצרת מצב מלאכותי של תיקון, ולפיכך גם אפשרות של שבירה. אם כך, ניתן למשה לראות את עצמו בתוך ההיסטוריה של כל ישראל, כלומר לראות את תיקון הנשמות. זו דווקא נקודה שמראה לנו את הפער שיש בין הקריאה שלנו את התורה, לבין מה שהתורה באמת אומרת.
האבות לימדו את התפילות (שחרית, מנחה וערבית), והתפילה של משה זו התפילה של ההיסטוריה של ישראל, זו תפילת המצח, (או תפילת תפילין דראש), משום שהיא מקבעת את אופן ההסתכלות, מהנקודה שממנה עולה משה להסתכל על כל ההיסטוריה של עם ישראל, כפי שהיא מתגלה בתוך המבנה של עולם אצילות. איך המבנה של עולם אצילות יהיה קשור לכניסה וליציאה שלהם מארץ ישראל, לגלות ולעליה. לכן יש בפרשה את תפילת היחוד, את עשרת הדיברות מחדש, שהם כל הכוחות שיחזיקו או יעצבו את ההיסטוריה של ישראל. אומר זהר של האידרא רבא, במאמר רעוא דמצחא:
לה) וכשנתגלה המצח, מתקבלות תפלות ישראל. מתי מתגלה. שתק ר' שמעון כדי שיענה מי מהחברים. שאל פעם שניה מתי. ולא ענו לו. א״ר שמעון לד׳ אלעזר בנו, מתי מתגלה המצח. אמר לו, בשעת תפלת המנחה של שבת. אמר לו ר״ש, מהו הטעם שמתגלה המצח בשעת תפלת מנחת שבת. אמר לו ר״א, משום שבשעה הזאת בימות החול, תלוי הדין למטה בז״א, כי יצחק, שה״ס קו שמאל דז״א תקן תפלת המנחה, ומהארת החכמה שבשמאל נמשכים דינים ובשבת הוא להיפך, כי מתגלה המצח דא״א שנקרא רצון בשעה ההיא [כיוון שהוא כולו רחמים] נשקט הרוגז, ונמצא [יש מציאות] הרצון, והתפלה מתקבלת. ז״ש ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון. כי עת רצון הוא מעתיק יומין לגלות המצח. ומשום זה נתתקן מקרא הזה לאמרו בתפלת מנחת שבת. אר״ש לר״א בנו ברוך תהיה בני לעתיק יומין. ותמצא רצון המצח בשעה שתצטרך לו.
דרך עתיק יומין מתגלה בארך אנפין, בפרצוף התיקון, אורות התיקון לכל שיתא אלפי שני (דרך המלכות של המפתחא) כך שהאופן שבו המנעולא גנוזה בתוך הכתר, היא עוברת בשיתא אלפי שני את ההתאמה של רצונה לרצונו.
לסיכום, משה מלמד אותנו את התפילה של הזהות של ישראל, והתפילה היא רק על צורך אמיתי של ישראל להביא את התיקון לעולם. איך התפילה שמשה מלמד אותנו תהיה נוכחת? על ידי כך שהוא קושר את עצמו לנצחיות ישראל, ומצד שני, איך ישראל מצד אחד מושכים את תיקון החנון ואיך באופן הזה הם נושאים חן. פרשת ואתחנן פורש לפנינו את כל התפיסה המקיפה מראש אצילות ועד תחית המתים, זה השלב המקדים את ביאת המציאות של לעתיד לבוא. אומר זהר הפרשה במאמר 'הן עוד היום גדול' אות קפח':
"ובשעה שהתחתונים ישובו בתשובה ויעלו מ"ן לקו אמצעי שיחזור וייחד קו ימין עם קו השמאל, אז תהיה הגאולה, דהיינו שהשכינה תצא מן הגלות, ותחזור להזדווג עם ז"א. אבל אז יתעלמו ג"ר דקו שמאל, מכח המסך דחירק שבקו האמצעי. ונמצא שיום וצל יהיו משמשים בקו השמאל. וזה שמשמיענו הזהר, שכמו שהחורבן היה מחמת ביטול הצל, שהיה יום בלי צל. כך הגאולה לא תהיה אלא אם כן הצל יחזור ויתחדש, וישמשו יחד, יום וצל".
