פרשת וארא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת וארא במשכן הכוונה
"ולסוף ארבעים שנה, שכבר השתדלו בכל המצות שבתורה שלמד אותם משה וגו', אז למד אותם בדרך פרט, ז"ש, וידעת היום והשבות אל לבבך, היום, בדיוק, מה שלא היה להם רשות לדעת מקודם לכן, כי הויה הוא האלקים, זהו ידיעה בדרך פרט. במלה זו, פרט, כמה סודות וסתרים יש בה. וכתוב הזה, ה' הוא האלקים, עם כתוב זה שמקודם, דהיינו וידעתם כי אני ה' אלקיכם, הכל דבר אחד, אלא זהו בכלל, וזהו בפרט" (זהר וארא, פס' נא', מאמר כלל ופרט)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת וארא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
תחילת פרשת וארא היא תשובה לשאלה שנשאלה בסוף פרשת שמות על ידי משה אל הויה 'למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני' שזו אי ההבנה של משה את פעולותיו של הבורא. סוף בראשית היא סיום ההתפשטות מלמעלה למטה, סיום מעשה בראשית, של בירור התולדות בדרך הפרט, דרך אברהם, יצחק ויעקב, ומהם עוברים לאומה, עוברים מן הפרט אל הכלל: "ויאמר יהוה, אל משה, עתה תראה, אשר אעשה לפרעה: כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו. וידבר אלהים אל משה; ויאמר אליו, אני יהוה. וארא, אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי" (שמות ה', א'-ג') 'אל שדי' הוא שם הבריאה, 'שאמר לעולמו די', ובתוך זה המגבלה של הבריאה, שהיא כלי הכנה שבו הבורא מתעלם, כדי שלעתיד נוכל לראות איך הנשמות מתעלות בו. גם בבירור של האבות וגם בהתגלות שלהם, ההתגלות היא של הבריאה ולכן היא באל שדי, שזו ההבטחה. הגילוי אל האבות הוא בכינוי של הבורא כהבטחה, הבטחה שילדה אצלם בטחון. לכן הבורא אומר למשה שעליו לבטוח שהגילוי של המכות הוא כדי לקיים את ההבטחה, זאת אומרת גילוי עולם התיקון.
פרשת וארא היא פרשה של גילוי למצרים, של שבע המכות הראשונות שהן בירור מערכת היחסים בין גשמיות לרוחניות, לכן ישנה התנגשות והתנגדות מאוד גדולה, של כל עולם מצריים, של תרבות משיכת והניסיון לשלוט בחכמה, של שעבוד המשאבים הרוחנים, כדי להגשים תובנות וצרכים של רצון לקבל לעצמי, מול ההתגלות של אלוהי העברים. מופרך בעיני רצון לקבל שהרוחניות רוצה לצאת מהשעבוד שלה, מופרך לשחרר משאב שמקיים אותך. כך עד היום החשיבה של הרצון לקבל היא שהרוחניות צריכה להיות משועבדת לו. אז בודאי שהדבר הראשון שאנחנו פוגשים, הוא הניסיון להדק את המלכודת של העבדים, אולם מדובר בזמן שמתעורר מלמעלה, בפרט זה כמו זמן ירידת הנשמה, ומה שהיה צריך להיות זה יציאת מצרים (של ישראל ומצרים) כלומר יציאת מערכת נשמות מהשליטה של רצון לקבל, בכללותה. בספר שמות מתחילה אפשרות של התיקון, של תחילת התנועה מלמטה למעלה. כל הבריאה הכינה אותנו לזה, הסתיימה בבראשית ההתפשטות מלמעלה למטה, ונולדה נשמה שיש בה שישים ריבוא, שהיא נשמה אחת. שישים ריבוא זה לא רק מערכת ישראל, אלא היא של כל העולם כולו, מובלת על ידי נשמות ישראל שיש להן את התכונה של התיקון. שישים ריבוא היא תבנית תיקון המידות, שיאירו כספירות, כדי שתהיה גאולה לכלל העולם. שש לשונות הגאולה, הן הבטחות הגאולה, אפשר להבין כמה התניות ישנן, כדי להוציא ולשבור את העול של הס"א, שהוא נמצא בתוך הבריאה, כדי לאפשר את העליה לתיקון, או את העליה לקדושה.
ההתנגשות בין גשמיות לרוחניות צריכה מתווך, לפחות בתחילת דרכה, שיברר את הזהות, עד שהנשמה תצליח לצאת לגאולה. המתווך שלנו היא סביבה ולימוד תורה. אומר בעל הסולם בפרי חכם, על התורה: "והכונה בסוד שחיקת מן לצדיקים, שמחליש תשוקת הגשמיות, ומאמץ ומרחיב תשוקת הרוחניות, והגם שלא נולד דבר חדש. בסוד (קהלת א', ט') "ואין חדש תחת השמש". אבל ד"מ, כשנוטלים חוליא מתוך הבור ומחזירים לתוכו, יתגדל ויתרחב הרגשת השמחה, על אחת כמה וכמה מכדי הנטילה. כי תענוג תמידי אינו תענוג , ולפי התמדתו ואורך זמנו מתקרר". נאמר 'תורה תושיה', כלומר התורה מתשת את התפיסה, את האחיזה של השעבוד של הגשמיות, בלי לאבד את כח התשוקה. כל הבריאה מתחילה מהענין שיש במלכות דאין סוף, היא מרגישה את האינסוף אך היא לא מרגישה את עצמה. אם מוציאים חוליא מתוך הבור, צמצום ב', אז החזרה בגמר תיקון של האורות אל תוך המלכות גורם לשמחה. ההתחלה של החזרת האור שהסתלק, מתחילה בפרשת וארא, התבנית שתאפשר את זה, באבות, זמנה עכשיו להתגלות, בשם של קיום ההבטחה. עכשיו הנשמה מתגלה ומתחילה לפעול בתוך העולם, בתוך הבריאה, כדי להביא את הבריאה לגמר תיקון. זה נכון על דרך הפרט, בכל נשמה ונשמה, שהיא יורדת ומעוררת את הסערה, את ההתנגדות, את הביטוש, ואת המיון של החשיבויות של איך להשתמש ברצונות, איך להשתמש בתשוקה. כל התנגדות מאפשרת להתיר, לפתוח מנעול. זו התגלות דרך מכות מצרים.
עוד אומר בעל הסולם במאמרו בעל התורה: "ומזה נבין, שלא היה כלל חסרון באור הנשמה, בביאה א' לי"ג שנה להטותו לתחיה, כי אפילו בביאה שניה לאחר התחיה, אין מעלתה גבוהה וחשובה מלפנים, אלא לא היה הלב מוכן לכך, ולא היה לאור נשמתו מקום להתפשט". 'בר מצוה' אינו מונה שנים, אלא את בשלותו של הרצון לקבל, גמירה של כל הכלים, כך שהנשמה יכולה להתחיל לפעול. אולם במצרים, לנשמות לא היה כלי להתפשט לתוכו, אז היה צריך לחקוק כלי חדש שאליו הנשמה תוכל להתפשט. העולם כפי שהוא מיוצג על ידי התרבות הגבוהה ביותר, הוא לא עולם שמאפשר לרוחניות להיות מורגשת, אלו אינם כלים שמאפשרים לבורא לגלות את כוונתו, את רצונו, זו הנקודה האחרונה של העולם, לכן הגיע רגע ההיפוך, כמו שקורה בעת התעוררות נק' שבלב, בעת התעוררות הנשמה בכל אדם. ביאה ראשונה של הנשמה היא לצאת משעבוד של קיום לגאולה גאולה של חיים.
"…ובכל פעם משלמת אור הנשמה את חלל לבו [החלל הפנוי של העולמות], להיות נכון בטוח לה', עד שכח התשוקה עשתה את המוטל עליה, ואז, כשחוזרת החוליא לתוך הבור, מתמלא באמת, בסוד, ומלא את ידו לה'. והטעם, שאין הנשמה בעלת החסרון, אלא הגוף, ורק על הגוף מוטל העבודה שיהיה מזוכך להתפייס עם הנשמה, ביחוד האמיתי, דהיינו, שלא יהיה באפשרות התעוררות לבו הגופני להתעורר, זולת לקדושת השם ית', ואז מתחברת הנשמה בו בקביעות, כי נעשה הקשר, בלתי לה' לבדו". כל מה שקוראים בפרשות וארא, בא, בשלח, הן הניסיונות של הנשמה הכללית, לשכנע את הגוף להתפייס עם ערכי הנשמה, שהם הערכים של הבורא, עם רצונו להיטיב. "אלא צריך לגלות האותיות בתוך הגוף, בסוד החקיקה, ולפי רוב האותיות הנחקקים בקרבו, כערך הזה יורד עליהם שפע החכמה ומזכך לגוף וזה סוד 'חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות'" כל הכאה זו חקיקה, שבירה זו חקיקה, בסוד מה שאנחנו בוחרים שיחקוק, שיעשה בנו את החוק, גם שיעשה בנו את החסרון וגם את החוק של ההשגחה, שמנהל את חיינו. התהליך הזה מתחיל באנושות בפרשת וארא, שיש ריבוי של חריטה בתוך האנושות, שנקרא 'מכות מצרים' גילוי של אותיות, של כלים, כלומר התפשטות אמא. יש תיקון של שמיעה, שזה התערבות של בינה: 'וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים, מעבידים אותם, ואזכר את בריתי' (שמות ו', ה') לפני צמצום ב' יש נאקה של מלכות, היא לא מצליחה לממש את התשוקה שלה לתת לבורא אפשרות להתפשט, כי מלכות מבינה שאין לה כלים מתאימים, היא וזעיר אנפין יוצרים חלל פנוי שלשם האור לא יכול להתפשט, מי ששומעת נאקתה של מלכות היא בינה, ואז ישנה התפשטות, וזה מה שקורה פה, זו התפשטות של הארת בינה. התפשטות אור אמא, אור היובל, וביובל משחררים עבדים, אז כאן מופיע היובל של עולם הנשמות וזמנן לצאת לחופשי. כך ההתפשטות הזו משחררת את הדיבור, את המלכות להאיר, אולם זו לא מלכות שמאירה את עצמה, אלא זו מלכות שמאירה את הזיווג עם תכונות בינה, כדי לאפשר לאור להתגלות. אם בינה, אמא, לא הייתה מתפשטת למלכות, מלכות לעולם לא הייתה מצליחה לצבור את אורות התיקון, בשותפות.
כבר מפרשת שמות, עם תחילתה בהופעת המיילדות, עפ"י שמותיהן, מדברים על גאולה, גאולת הפה, גאולת הדיבור, שפרה ופועה הן צורות של דיבור והשמעת קול. מלידתו ונתינת שמו של משה, יש חשיבות לשמות שצריכים להופיע. בפרשת שמות עדיין אין זיהוי, נאמר 'וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי' ורק מפרשת וארא מופיעים שמותיהם, עמרם ויוכבד, כלומר יציאה מגלות של הפה, והיכולת לבטא ולדבר, שזה תיקוני זעיר אנפין ומלכות, כלומר תיקון קול ודיבור. הבריאה היא בעשר מאמרות ויש התגלות של עשרת הדיברות ומה שמחבר ביניהן זה עשר המכות, הפעולה שמאפשרת בכלל שיהיה דיבור אלוהי בעולם, זה שחרור הפה, לא רק הפה האנושי אלא שחרור הפה העליון. המצוה הראשונה היא 'וידעתם כי אני ה" הידיעה של אני הויה היא המצוה הראשונה של הנשמה בעולם. אומר זהר וארא במאמר כלל ופרט:
נח) ולסוף ארבעים שנה, שכבר השתדלו בכל המצות שבתורה שלמד אותם משה וגו', אז למד אותם בדרך פרט, ז"ש, וידעת היום והשבות אל לבבך, היום, בדיוק, מה שלא היה להם רשות לדעת מקודם לכן, כי הויה הוא האלקים, זהו ידיעה בדרך פרט. במלה זו, פרט, כמה סודות וסתרים יש בה. וכתוב הזה, ה' הוא האלקים, עם כתוב זה שמקודם, דהיינו וידעתם כי אני ה' אלקיכם, הכל דבר אחד, אלא זהו בכלל, וזהו בפרט.
… וז"ש כיון דאתא משה לגבייהו פקודא קדמאה דא אוליף לון, דכתיב וידעתם כי אני ה' אלקיכם וגו'. דהיינו שהמשיך לישראל מוחין דז"א מסוד הדעת, שעליו נאמר, וידעתם כי אני ה' אלקיכם שה"ס כלל, שהוא לשון עתיד, כי מוחין אלו הולכים ונמשכים תמיד בכל יום בכל תפלה ובכל מצוה עד שבאים על שלמותם, ואז אוליף לון משה באורח פרט, וידעת היום והשבות אל לבביך כי ה' הוא האלקים וגו'. דהיינו לשון הוה, ורק היום, אחר שבאתם על שלמותכם ולא מקודם לכן. וז"ש ואלמלא פקודא דא [אלמלא הציווי הזה], דהיינו, לולא המוחין מדעת ז"א, שהמשיך אותם לישראל מתחילה, בסו"ה וידעתם כי אני ה' אלקיכם, לא הוו ישראל מהמנין בכל אלו נסין וגבורן. שהיו אומרים שמעשה כישוף הוא, וכדומה [תפיסת מציאות מצרית]. אלא על ידי שהשיגו המוחין מדעת דז"א, הכירו בהנסים שמאת ה' הם באים, ובאו על ידיהם לאמונה שלמה.
'וידעתם' זו המצוה של הראשונה לכלל, דרך הדיבור עם הפרט, זה השחרור של הפה, של הדיבור של התורה, דיבור של הויה, שרוצה שבני אדם ידעו אותו, שיהיה קשר כזה שיוכל להיות השוואת צורה דרך מה שאנחנו קוראים זיווג בתוך המסך, בתוך הכוונות שלנו, ומאפשרים לאור ישר, לדיבור האלוהי, להתגלות בעולם.
