פרשת האזינו – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת האזינו במשכן הכוונה
"האזינו השמים, ואדברה; ותשמע הארץ אמרי פי. יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי. כשעירם עלי דשא, וכרביבים עלי עשב. כי שם יהוה אקרא: הבו גדל, לאלהינו. הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט: אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא. שחת לו לא, בניו מומם, דור עקש ופתלתל. ליהוה, תגמלו זאת, עם נבל, ולא חכם" (דברים לב', א'-ו')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת האזינו על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
החלק האחרון של פרשת וילך, שבה ההליכה היא אל הפנימיות, דווקא בה, בתוך הפנימיות והשורשים יש את הידיעה של כל הכשלים העתידיים: 'כי אנכי ידעתי את מריך, ואת ערפך הקשה; הן בעודני חי עמכם היום, ממרים היתם עם יהוה, ואף כי אחרי מותי וגו', כי ידעתי, אחרי מותי כי השחת תשחתון, וסרתם מן הדרך, אשר צויתי אתכם; וקראת אתכם הרעה, באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני יהוה, להכעיסו במעשה ידיכם. וידבר משה באזני כל קהל ישראל, את דברי השירה, הזאת עד תומם" (דברים לא', כז'-ל')
שירת האזינו היא רפואה ותרופה לאותה שיכחה שמשה מנבאה. הקריאה לעדות שמתחילה ב'האזינו השמים ואדברה ותשמע השמים אמרי פי' (דברים לב', א') מחברת את שתי הצורות. 'האזינו השמים' היא הפנימיות, החלק הנשמתי, שאם הוא מאזין, אז יכולה הארץ, שהוא החלק של הרצון לקבל, לשמוע ולהתעלות את תכונת השמיעה, אל תכונת בינה. כלומר כל היחס הוא החיבור בין רוחניות לגשמיות והמאבק ביניהם.
'הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט' (דברים לב', ד'), הצור מוזכר בתורה ב'נקרת הצור' שם מתחולל הגילוי הגדול של יג' מידות הרחמים, בשל השבירה של מערכת הנשמות של ישראל בחטא העגל, עם שבירת הלוחות הראשונים. בתוך הצור יש את כח היצירה, שהוא הכח ששם מתחילה (מלמטה למעלה) ההכרה האנושית בחלל הפנוי, במה שנוצר עבורה, כדי שתוכל להשלים את 'כל אשר ברא לעשות'. הצור יצר את המרחב הזה עבור הנשמות, פעל שלמות 'כי כל דרכיו משפט'. אנחנו יכולים לגלות דרך העליה שלנו מלמטה למעלה את הדרכים של המשפט, של קו אמצעי שנקרא 'זעיר אנפין'. כאשר אנחנו מסתכלים על האזינו עד פסוק ו', הרמח"ל יקרא את זה כהשגחת המשפט, מדוע יש בה את ההבחנה הזו? כי אנחנו נמצאים בתוך תהליך של השתלמות, כלומר המלכות מחפשת להיות כלי שיכיל את ההויה. על כך נאמר 'הבו גודל לאלוהינו', כלומר יש גדילה של המלכות אל הכלים העליונים, או אל גדלותה.
'שיחת לו, לא בניו מומם, דור עיקש ופתלתל' (דברים לב', ה') הוא שכל מה שאנחנו תופסים ומרשיעים בבריאה, אינו קורה בבנים או בתולדות או במציאות, לא שם נמצאת ההשחתה, אלא בנו. כל מה שאנחנו מרשיעים מחוצה לנו, בכל התולדות של המציאות, תלוי באותה השחתת צלם פנימי שלנו. זה לא שייך לפעולה של הבורא, או למרחב שהוא הכין בשבילנו.
'הליהוה תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם' (דברים לב', ו'), אונקולוס מדבר על 'עם נבל' כעל עם שקיבל תורה ולא הצליח להחזיק אותה, שהוא נובל ולא הצליח להחכים. ר' נחמן אומר שזו העדפה של ישראל לחכמות חיצוניות, כמו מדע, אך אינו מחכים, כי הוא לא נאחז בתורה. הרב קוק מפרש 'עם נבל' על שום שהסתגרנו בתורה וניתקנו את עצמנו מהחכמה הטבעית, כך נבלה חכמת התורה. המיצוע ביניהם עובר במקום שבו נוכל להבין את חכמת התורה באופן עמוק יותר, דווקא כאשר נבין חכמות חיצוניות. למעשה היינו מחמיצים את העומק של פנימיות התורה, אם לא היה לנו את הידע הפיזיקלי ואת הידע הפסיכולוגי.
לפיכך השאלה היא לא עצם הקיום של חכמות חיצוניות, אלא היחס שלנו לתורה ביחס לחכמות חיצוניות, ואיך לומדים לחבר את הדברים, כמו החיבור של הטבע עם התכנית הפנימית. כדי שישראל לא ינבול בתוך השכחה של הזהות שלו, במיוחד כאשר הוא הולך לארץ ישראל הרוחנית (שיש בה יש חיבור טבעי בין הטבע לבין התורה), עליו למלא את התפקיד שלו כקו אמצעי, זאת אומרת לחבר את הידע הטבעי המתפתח באנושות עם התורה. שזו בעצם הערבות או העדות לכך שהתורה לא תשתכח.
לשירת האזינו יש משקל מאוד גדול, זו שירה שהסדר שלה מעיד על סיפור תודעת ישראל. כאשר מסתכלים מדוע רשב"י בחר את האדרא זוטא להסתלקות שלו, אם מסתכלים על האדרא זוטא, אין שם מילה אחת על ההסטוריה של עם ישראל, אלא היא כולה ההיסטוריה של עולם אצילות, ההיסטוריה של ההשתלשלות של התודעה של הרצון האלוהי, כפי שהיא משתלשלת, שזה בעצם הידע שמחבר את הטבע עם ההויה, כלומר את הסיבה עם הביטוי שלה.
רשב"י נשאר בפנימיות של הסיבה העליונה, ומשה נותן לנו את הסיפור של עם ישראל, או של מערכת הנשמות הזו שנקראת 'ישראל', ואנחנו צריכים לחבר את זה, אנחנו צריכים לחבר את הגילוי של רשב"י עם הסיפור של ישראל ואומות העולם, יחד. לכן, אי אפשר להפריד בין האזינו והאדרא זוטא, אנחנו רואים שהאדרא זוטא מוקפת בהאזינו, זאת אומרת שהכלי שנושא את התורה, את הפנימיות, הוא ישראל.
כאשר הזהר מסתכל על 'האזינו השמיים ואדברה', הוא מדבר על מעמדו של משה, איך הוא מרעיש את הארץ, מוציא אותה מתוך המסגרת הנתפסת שלה, אל השפעה אחרת, אל משהו שמכונן אותה באופן אחר. נאמר בזהר האזינו במאמרו הראשון בפרשה, 'האזינו השמים':
א) האזינו השמים ואדברה וגו': ר' יהודה פתח, פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר וגו'. ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני. מה כתוב למעלה אני ישנה ולבי ער וגו'. אני ישנה, אמרה כנסת ישראל, אני ישנה, ממצות התורה בזמן שהלכתי במדבר. ולבי ער וכו', להביאם לארץ לעשות להם חוקים, כי כל מצות התורה נמצאות בארץ. קול דודי דופק, זה משה, שהוכיח את ישראל בכמה ויכוחים, בכמה מריבות. שכתוב אלה הדברים וגו', ממרים הייתה וגו'. ובחרב הקצפתם וגו'. ז"ש. דופק.
ב) ועכ"ד דמשה אוכח וכו': ועם כל זה שמשה הוכיח לישראל, כל דבריו באהבה היו, שכתוב, כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך ובך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם וגו'. בנים אתם לה' אלקיכם. ואתם הדבקים בה'. ועל כן, ושמעת בקול ה' אלקיך. כי מאהבת ה' אתכם. ז"ש, פתחי לי אחותי רעיתי, בלשון חיבה.
יש רמזים מאוד גדולים בכל שירת האזינו, שהיא שירה שמזכירה לישראל מי הוא ומדוע הוא עובר את כל מהלך ההיסטוריה שלו, ובכל פעם שהוא בשכחה, מופיע כח כדי להזכיר לו. אומר לנו הזהר במאמר 'כי שם ה' אקרא':
רי) זכאה חולקיה מאן וכו׳: אשרי חלקו מי שקורא אל המלך, ויודע לקראו כראוי, ואם הוא קורא ואינו יודע למי קרא, הקב״ה מתרחק ממנו, שכתוב, קרוב ה׳ לכל קוראיו וגו'. למי הוא קרוב. חזר ואמר, לכל אשר יקראוהו באמת. וכי יש מי שיקראוהו בשקר, א״ר אבא כן. זהו מי שקורא ואינו יודע למי קורא. מאין לנו. כי כתוב, לכל אשר יקראוהו באמת. מהו באמת. היינו בחותם טבעת המלך, שה״ס קו האמצעי החותם המוחין עם המלכות [השכינה שהיא] הנקראת טבעת המלך, שהיא שלמות הכל. ז״ש תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, דהיינו ז״א, שהוא קו האמצע הנקרא יעקב, שהאמת ניתנה לקו האמצעי. ומשום זה, לכל אשר יקראוהו באמת וגו'. אשרי חלקו של מי שנכנס בחכמה, ויצא בשלמות, לדעת דרכיו של הקב״ה, וע״כ כתוב, וארח צדיקים כאור נגה וגו'. וכתוב, ועמך כולם צדיקים וגו'.
בשירת האזינו משה נותן לישראל את טבעת המלך, שהיא השכינה שלא זזה מהם בכל קורותיהם, הוא נותן להם את חותם האמת של הבורא. לכן האמת ניתנה ליעקב, במידה שהוא מתגלה בתוך רחל, כלומר בשכינה. הסיבה שאיתה אנחנו יכולים להיכנס לחכמה ולצאת בשלום, היא רק אם אנחנו עובדים בשם הטבעת, בשם החותם, וזו הסיבה היחידה שעבורה אנחנו יכולים לבקש חכמה.
