פרשת דברים – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת דברים במשכן הכוונה

"אלה הדברים, אשר דבר משה אל כל ישראל, בעבר, הירדן:
במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב
אחד עשר יום מחורב, דרך הר שעיר, עד קדש ברנע. ויהי בארבעים שנה,
בעשתי עשר חדש באחד לחדש, דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה יהוה אותו אליהם,
אחרי הכותו את סיחון מלך האמרי, אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן,
אשר יושב בעשתרת, באדרעי בעבר הירדן, בארץ מואב, הואיל משה באר את התורה הזאת"
(דברים א', א'-ה')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת דברים על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

ספר במדבר מסכם את התורה, במובן הזה שיש ארבע בחינות של השתלשלות:
כתר-בראשית, חכמה-שמות, בינה-ויקרא, זעיר אנפין שהוא התיאום של המבחנה הרוחנית-אנושית הוא במדבר,
ודברים שהוא המלכות. בספר דברים מגיעים אל כלי הקבלה שמסוגל לשמוע ולקרוא את מה שניתן עד כה בתורה.
'אלה הדברים אשר דיבר משה' אומר שאת ספר דברים מדבר משה בעצמו, ולא הויה מדבר דרך משה.
כלומר אדם מפרש את מציאות הבריאה ואת מערכת היחסים עם הבורא, והבורא מסכים.

ישנם שלושה ארכיטיפים שמייצגים את הקו האמצעי, את האפשרות של לעשות שלום בין הרצון הנברא,
לבין הטבע העליון – יעקב, יוסף ומשה. היחיד מביניהם שנקבר באופן מלא בישראל הוא יעקב.
יוסף – מעלים את עצמותיו, כלומר פנימיות שאין לה לבוש, אין לה גידים, בשר ועור,
שזה התלבשות האור סביב לכלי, אלא רק את עצמותיו. ומשה שלא נכנס לארץ ישראל.
משה אינו יכול להיכנס, משום שהכלל הוא שאם נשמתה של אשה מסתלקת, חוזרת לבעלה הראשון.
זה אומר שכשהאור מסתלק, הכלי תמיד מחשיב את זה שעשה אותו כלי, את זה שהכשיר אותו להיות כלי,
יכולת הרגשה של העליון.

נקודת משה שבנו היא לא רק ישראל המתעורר להיות משפיע לכל מערכת הנשמות,
אלא נקודת משה שמה אותנו במקום של לשמה (אותיות 'משה'), זאת אומרת שהוא מגלם את
המעבר שבין העבודה לעצמי, גם אם זה בתורה, לקריאה של כוונת התורה לשמה של השכינה,
ככלי כולל מרגיש את מחשבת הבריאה.
איך מגיעים ללשמה? על ידי כך שעלינו להרגיש שאנחנו עדיין מחוץ לארץ ישראל.
מי שמרגיש שהוא מחוץ לה ועדיין יש לו צורך עז ורצון והשתדלות לעלות אליה, מממש את נקודת משה.
נקודת משה היא נקודה שמביטה תמיד איך מגיעים ללשמה, איך עולים מעל הדעת.
היא קביעה שהשגה היא לא בכח הדעת, אלא היא בכח של לעלות מעל הדעת.
כלומר להביט אל הארץ, אתה רואה אותה וטרם נכנס אליה.
במקום להסתכל על כך כפגם, עלינו להסתכל על זה כמו צוואה רוחנית של תהליך העבודה של משה.

משה מסביר להם שדווקא ימי הקטנות הם אלו שיכניסו אותם לארץ ישראל,
קטנות שהיא באחריות העובד, היא תולדה של השתדלות בעבודה, כי לפני זה אין קטנות.
רואים זאת במילה 'וטפכם': "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע,
המה יבואו שמה; ולהם אתננה, והם יירשוה" (דברים א', לט'). המצבים של הגדלות נבזזים מאיתנו.
אך אם הם יהיו בקטנות ועדיין לא יוותרו, גם כשזה נראה לכאורה בלתי אפשרי, אזי הם יתרוממו מעל, והם יירשוה.
מצבי הקטנות שמביאים אותנו להשתדלות לא מכח הרצון לקבל, אלא מכח ההשפעה, מעל טעם ודעת,
שנסמכת על כח האמונה. שזה כח משה – ללכת מעל הדעת.

משה מדבר אחרי ארבעים שנה, לא אל דור המדבר, אלא הוא מדבר אל התולדות של דור המדבר.
'הואיל משה באר את התורה' עולה רצון, שהוא אינו רצונו של משה, אלא רצון של התולדות של ישראל,
בהקשבה חדשה.
בביאורו, הוא כמו מספר להם את 'מורשת הקרב' ואת הכוונה שלה.
כלומר לא רק מה היה, אלא מה שהיה באמת, ומאיר להם את הכוונה של כל מה שנעשה עם השורשים שלהם,
הוא מאיר את המשמעות הפנימית, את כוונת התורה.
אפשר לומר שמשה מעיד על כך שישראל התפתחו והוא לא שם לב לכך,
משום שהיה כל כך מוטמע בהזדהות איתם ובבעיות, שהוא לא ראה שצמח דור אחר לגמרי.

משה מציע חיבור מחדש של אמצעי למטרה, בתוך קדושת המקום, בתוך קידוש הזמנים, בתוך קידוש השפה.
ישראל כרגע מפנים את נקודת משה בתוכו. זאת אומרת לא כמנהיג אחד, אלא נקודת משה אומרת
שהאחריות הזו מוטמעת בגנטיקה הרוחנית, בכל אחד מישראל.

אפשר לומר שמשה בדיבור שלו הופך להיות סוכן הזכרון של ישראל. הוא מעצב את הזכרון,
את מה שמוטבע בגנטיקה הרוחנית שלנו, שזה האפשרות של לממש את השליחות שקשורה בכלל בארץ ישראל.