פרשת בשלח – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
והענין כי יד ימין הוכן לתורה, וה"ס י"ד לטובה [להשפעה], ויד שמאל הוכן למלאכה [למלאכת המשכן] וגו'. אבל לשני ידים צריכים. כי "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה". אלא בסדר הקדושה, דהיינו "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי". ואז הי"ד עתים לרעה נכנעו תחת יד לטובה, כשפחה תחת גברתה. ואם ח"ו להפך, ושפחה תירש הקבע, אז עמלק בא וילחם ברפיון ידים, כי מוציא פגם לאחיזה גם ביד ימין, "לא זכה נעשית לו סם מיתה". כמ"ש רבא, "למשמאילים בה סמא דמותא" – ואז גם צדיק הדור אינו יכול להתפלל ולפרוש כפיו השמימה, וז"ס, "וידי משה כבדים" (מתוך פרי חכם בעל הסולם, על התורה, מאמר 'וידי משה כבדים').
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בשלח על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת בשלח חוצה את שובבי"ם. פתאום נולד עם אל תוך ההיסטוריה שעדיין אינו מודע לעצמו, ולא לשליחותו, אולם ההתחלה שלו היא ביחס לאומות העולם, "ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא: כי אמר אלהים, פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלהים את העם דרך המדבר, ים סוף, וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יג', יז'-יח'). נאמר 'עם', כלומר עדיין לא ישראל ולא 'עמי', אלא זו צורה שצריכה להינתן בה תבנית. 'חמושים' קשור להתפשטות האור הגדולה של שער החמישים. 'חמושים' מדבר גם על חמשת המרכיבים של כח"ב תו"מ שמרכיבים את ישראל. 'חמושים' זה גם אומר שיש בהם כבר את ההכרה של כלי המלחמה, כלומר כלי החיבור שיש ביניהם, אל משימתם אל העליון. 'חמושים' לאט לאט מתברר דרך ענין המן, דרך המרידות ודרך הנסיעות, שיש פה חמש דרגות אמונה, מהכפירה העמלקית, שהיא חלק מהמרכיב, מההפרדה בין עם ישראל לתורת ישראל, בין ההכרה שיש חיבור בין עם ישראל, תורת ישראל ותורת ארץ ישראל, ואלוהי ישראל, ועד שלמות האמונה.
בפרשה מתחיל מהלך שהוא עד גמר תיקון, של האופן שבו אמונה ובטחון יהיו הכלים, או השפה שבה תוגדר מציאות ישראל. הנוכחות מלווה את ישראל מתחילת הדרך "ויהוה הלך לפניהם יומם בעמוד ענן, לנחתם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת, יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן, יומם, ועמוד האש, לילה לפני, העם" (שמות יג', כא'-כב') הליווי אומר שכאשר ישראל מתהווה אל שליחתו, אזי התפיסה שלו את הטבע והאירועים של הטבע, היא כמו נס, או כמעורבות נוכחת של ההויה.
זהר הפרשה פותח בתפילה לחבקוק הנביא על שגיונות. לידתו של חבקוק היא לידת תודעת הצדיק שהיסוד שלו ניזון מהאמונה, שנאמר 'צדיק באמונתו יחיה'. חבקוק נולד פעמיים, כבנה של השכינה, כבנה של השונמית, שזה בנה של המלכות, אין לו חיים והוא מת, ונולד מחדש על ידי כך שאלישע נופח בו רוח חיים. שמו, חבקוק הוא שני החיבוקים, מתאר את צורת הלידה הכפולה. כמו לידתו של חבקוק יש משהו בחצית ים סוף, שנבקעת המדרגה הסופית, שהיא המלכות, צורת השכינה, התכללות הנשמות, החסימה הזו נבקעת כמו ירידת מים. מה שנולד, אין לו חיים, והוא נאסף אל תוך המסע שחונך אותו ומזין אותו באופן מיוחד.
יש ביקור קצר מאוד באלימה ובשתיים עשרה עיינות מים, שזה רגע של נווה מדבר, רגע שהוא שונה מטבע המדבר, כך גם עם ישראל, בתוך התרבות האנושית, עליו להיות נווה מדבר, שהכל צריך לנהור אליו, כמו מצב ישראל בתוך מצרים, בתוך כל הרצונות שמהם הוא מוצא. ומיד הם נוסעים משם והם מגיעים למדבר סין בחמישה עשר לחודש השני, כל המהלך שישראל הולכים בתוכו הוא נעשה בכפיה, ואם הם לא היו עושים את המעקף הזה, התורה הייתה ניתנת בארץ ישראל, כך כל המהלך הזה מתאר צורך גדול בהכנת הכלים לקראת מתן תורה.
"ויהי ביום הששי, לקטו לחם משנה שני העמר, לאחד; ויבאו כל נשיאי העדה, ויגידו למשה. ויאמר אלהם, הוא אשר דבר יהוה שבתון שבת קדש ליהוה, מחר: את אשר תאפו אפו, ואת אשר תבשלו בשלו, ואת כל העדף, הניחו לכם למשמרת עד הבקר" (שמות טז', כא'-כג') 'ויהי ביום הששי' מתאר את אופן שבו נופחים בישראל את החיים מחדש, בכל יום, כמו חבקוק שלא עומד בלידתו הטבעית, וצריך הנשמה של המאור, של התורה, עד גמר התיקון. נשיאי העדה מספרים למשה על מנהג הנובע מתוך ישראל, מנהג שהוא לא ציווה אותם, אלא הם יודעים זאת בתוך עצמם. אך הולכת להיות נכפית עליהם תורה כדי לתת להם חיים, עד הרגע שנתינת התורה תעצים ותבנה בהם את הטבע שמזהה את השבת, מזהה את החיבור של יום הששי עם השבת, כלומר את התמונה של גמר התיקון, את תמונת ההשתלמות עבורם ועבור כל העולם. זה ברור מתוך כל סיפור המן שכל מקום שיש בו ציווי תהיה התנגדות, כי אין שלמות בכפיה. מחשבת הבריאה כוללת את חירות הבחירה, שכולל בתוכו את החירות ממלאך המוות. אז יש פה את האינטואציה של נשיאי העדה, שחיה בתוך נשמות ישראל, כלומר שהם באמת עמו, שהם בחיריים מתוך טבעם.
לכן אנחנו יכולים להבין את האופן שבו קושר רשב"י את לידת ישראל ללידת חבקוק בשתי הצורות, או בשני הכוחות שבעצם תומכים את קיומו ואת חייו, גם יחד. כלומר הקיום שלו בתוך העולם, נקשר עם חייו מעליונים. זה לקשר עליון עם תחתון.
הפרשה הזו מסתיימת בשאלה של האמונה, במלחמה עם עמלק. זה הענין של פרשת בשלח – החולשה האינהרנטית של האמונה. בעיצוב או בלידה של ישראל, נולד איתו עמלק, אז למה לא מחסלים את עמלק, אלא רק מחלישים אותו. משאירים את עמלק כמו כח, שיהיה צריך כל הזמן לעצב את האמונה, שנצטרך להאבק בו כל הזמן, הוא מחליש ואז השמאל של חור והימין של אהרון יתמכו את הידיים, את צורת ההשגה של האמונה ויתלכדו לגוף אחד, למשה, עם הכח שנותן את התורה. כלומר תמיד תהיה בנו החולשה של העדפת הידיעה על פני האמונה. ותמיד אנחנו נצטרך להילחם בזה על ידי הקשר של הוד ונצח, של אהרון שזה הוד שמתחבר אל הנצח, אל הימין ועושה את השירות של התפשטות החסדים, וחור יהיה החסרון. אחת התולדות של חור תהיה חכמת הקמת המשכן, שזה בצלאל בן אורי בן חור. האופן שבו רוצים לחלוש על המציאות והשליחות שלנו, שבכל פעם תצטרך לקרוא לכח של אמונה והבטחון להיות המדריך שלנו, כי היא שפת הקריאה של המציאות באמת.
אולם אמונה מבחינת התפיסה העצמית של רצון לקבל, היא השפלות הכי גדולה שלו, כי היא מגדירה את מגבלות השכל ואת מגבלות יכולת ההסבר של השכל האנושי. אמונה היא לא הרגש, אלא שכל עליון. זאת אומרת שהיא דורשת את ידיעת המגבלה של קריאת המציאות שלי. אמונה מתחדשת ולכן היא כל כך פגיעה לנפילות, לרפיון. עמלק היא תודעת הנפילה של האמונה. אמונה היא שבירה של כל צורות הידיעה, היא בחירה ורציה, כמו שהבורא לא בחר בידיעת הגורל האנושי, אלא ברציה שלו להיטיב עמה. אנחנו תמיד מייחסים אמונה להרגש, אולם אמונה היא מעל טעם ודעת, מעל ההרגש. אמונה היא אמצעי חיבור אל העליון, וכוללת את ההכנעה של צורת התפיסה שלי, כדי שאוכל לקבל עדכון על צורות התפיסה של המציאות, על צורות ההתפתחות שלה, על הרצון של העליון, כך אנחנו הופכים להיות יותר ויותר כלי. 'ויאמינו במשה עבדו' היא איך אנחנו מפרשים את המציאות, ומהו הכלי שאיתו יכולים להתקדם בפירוש המציאות שלנו לעבר איזשהי הזדהות עם רצונו.
יש בפרשה כמה עקרונות שיפעילו את כל ההיסטוריה, גם את ההעלמות של ישראל, כלומר כאשר כלי ישראל נעלם, מה שנשאר זה לשמור על הזכרון, אך אין לעליון מקום להתגלות. בכל פעם שנכנסים לאיזשהי ריבונות, ואנחנו חולשים על האפשרות של הזהות שלנו, היא קריאת התגלות אצבע האלהים בתוך התחתונים. זה החשיבות של העיצוב של השליחות ושל התפקיד של ישראל.
