פרשת בשלח – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת בשלח במשכן הכוונה
"ויאמר משה אלהם: איש, אל יותר ממנו עד בקר. ולא שמעו אל משה, ויותרו אנשים ממנו עד בקר, וירום תולעים, ויבאש; ויקצף עלהם, משה. וילקטו אתו בבקר בבקר, איש כפי אכלו; וחם השמש, ונמס. ויהי ביום הששי, לקטו לחם משנה שני העמר, לאחד; ויבאו כל נשיאי העדה, ויגידו למשה. ויאמר אלהם, הוא אשר דבר יהוה שבתון שבת קדש ליהוה מחר" (שמות טז', יט'-כג')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בשלח על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת בשלח חוצה את שובבי"ם, חוצה את האופן שבו אנחנו שבים דרך הים, נולדים דרך הים, אל השליחות. פתאום נולד עם אל תוך ההיסטוריה, שהוא עוד לא מודע לעצמו ולא מודע לשליחותו, וההתחלה שלו היא ביחס לאומות העולם: "ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא: כי אמר אלהים, פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלהים את העם דרך המדבר, ים סוף, וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יג', יז'-יח'). לעם עדיין אין זהות, שכן לא נכתב עליו 'ישראל' ולא 'עמי', אלא זו צורה שצריכה עדיין להינתן בה תבנית.
עיקר פרשת בשלח עוסק באמונה, באופן שבו אמונה ובטחון יהיו הכלים או השפה שבה תוגדר מציאות ישראל. הנוכחות שכבר מתחילת הדרך מלווה אותם היא "ויהוה הלך לפניהם יומם בעמוד ענן, לנחתם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת, יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן, יומם, ועמוד האש, לילה לפני, העם" (שמות יג', כא'-כב') ב'ללכת יומם ולילה' נשמע כמו המאור שבו הם יצטרכו ללכת כפי שנאמר 'והגית בו יומם וליל'. הליווי שאומר שכאשר ישראל מתהווה אל שליחתו, התפיסה שלו את הטבע והאירועים של הטבע היא כנס, או כמעורבות נוכחת ופעילה של ההויה.
אפשר לראות בפרשה שבכל פעם שיש על ישראל הוראת כפיה, יש סירוב ויש מרד, ואי הסכמה. ובכל פעם שמניחים לטבע של ישראל למצוא את הביטוי החירותי, באופן טבעי הוא מבין את הציווי האלוהי: ויהי ביום הששי, לקטו לחם משנה שני העמר, לאחד; ויבאו כל נשיאי העדה, ויגידו למשה. ויאמר אלהם, הוא אשר דבר יהוה שבתון שבת קדש ליהוה" (שמות טז', כא'-כג') 'ביום השישי' אנחנו רואים שיש חזרה על הבריאה, בצורה של ההשתלמות. 'ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי', ביום שישי יש השתלמות של הכל, 'ויכולו'. 'ויהי ביום השישי, לקטו לחם משנה שני העומר לאחד', נשיאי העדה לא מבינים מה הם עושים, כי זהו מנהג הנובע מישראל, והם מספרים זאת למשה, ועל זה נאמר 'הוא אשר דיבר הויה', הוא לא ציווה אותם, אלא הם יודעים את זה בתוך עצמם, דווקא משום שזה לא נכפה. זה ברור מתוך סיפור המ"ן שכל מקום שישראל יצווה, תהיה התנגדות, משום שאין שלמות בכפיה. גם אם הדבר הוא מופלא וטוב, אם הוא ניתן בכפיה, יש בו פגם. החירות או מחשבת הבריאה, הטוב כולל את חירות הבחירה, שהוא כולל בתוכו את החירות ממלאך המוות. זה גם הקושי של הלידה, שהיא קשה יותר מן המוות.
הזהר, כאשר הוא פותח את עניינו בפרשה הזו, הוא מתחיל אותה בצורה שמעלה בנו את השאלה מה הקשר, שכן הוא פותח ב'תפילה לחבקוק הנביא על שגיונות'. את כל סיפור השונמית, האשה הגדולה, שזה סיפורה של השכינה ולידתו של הנביא חבקוק (צדיק, כל עניין של השפה והדיבור היומיומי, היסוד שלו ניזון מהאמונה. צדיק באמונתו יחיה). לידתו של חבקוק, היא ההכנה של השכינה להיות מסוגלת לתמוך בטבע מסויים של אדם, בנוכחות של רוח הקודש, בנוכחות של הנבואה, שזה היחס של מה האשה הגדולה משונם מזהה באלישע, ומה דרך החיבור הזה, נולד. חבקוק נולד פעמיים, כבנה של השכינה, כבנה של השונמית, שזה בנה של המלכות, אין לו חיים והוא מת, והוא נולד מחדש על ידי זה שאלישע נופח בו רוח חיים, ומחיה אותו מחדש. כך חבקוק זה שני החיבוקים, זו צורת הלידה הכפולה. אז יש משהו בחצית ים סוף שנבקעת המדרגה הסופית, שהיא המלכות, צורת השכינה, התכללות הנשמות, החסימה הזו נבקעת כמו ירידת מים. מה שנולד אין לו חיים, לכן הוא נאסף אל תוך המסע שחונך ומזין אותו באופן מיוחד.
יש פה את הסימן הראשון של האינטואציה של ישראל, שאמנם יצטרכו להנשים אותו שוב ושוב, אבל היא חיה בתוך התצורות, בתוך איכות הנשמות של ישראל, כלומר שהם באמת עמו, שהם בחיריים מתוך טבעם. לכן אנחנו יכולים להבין את האופן שבו קושר רשב"י את לידת ישראל ללידת חבקוק בשתי הצורות, או בשני הכוחות שבעצם תומכים את קיומו ואת חייו, גם יחד. קושרים את הקיום שלו בתוך העולם, עם חייו מעליונים. שזה לקשר עליון עם תחתון, והקשר הזה עובר דרך סיפור המ"ן. מה שיהפוך להיות מאוחר יותר מיין נוקבין, זאת אומרת הצורה לא רק של ממה הוא ניזון, אלא האופן שהוא מחזיר יחס לבורא באמצעות התפילה, שהיא היכולת לעלות את החסרון ולכלול אותו בעליון, זאת אומרת לתקן דברים בשורשם. לכן בשלח הוא ביטוי השליחות של הרצון של העליון לשכון בתחתונים. יש לידה של אותו הכלי שיכול לשמש את הרצון של העליון לשכון בתחתונים.
כשעוסקים בפרשה, הויכוח הגדול הוא על ההגדרה של אמונה בנס. מה זה הדבר הזה שמתחולל שם? האם הוא מתחולל מחוץ לגדר הטבע? הידיעה של ישראל צריכה להיות שעל פני כל מה שנראה כטבע (פרעה משלח אותו), יש משהו אחר פועל שם, וזה מותנה. הידיעה שאני מסתכל על איך הויה פועל דרך אנשים, דרך אירועים, זה כשרון לקרוא את טביעות האצבע של האלוהות בתוך המציאות, בתוך הטבע. לימוד הקבלה צריך לתת עיניים של אמונה, שיכולה לקרוא את המציאות לא כמו כוחם ועוצם ידם של אירועים, או של בני האדם, אלא לראות את העקבות של אצבע האלהים, של רצון הבורא בתוך הטבע, בתוך האירועים האלו. על מי שנושא בתפקיד ישראל, לדעת איך לקרוא את המאורעות בעולם, כמו הכוונה של הבורא, ואיך יכולים להאיר אותה כמו השליחות הממשית של תודעה, שככה היא קוראת את המציאות, ומתוך זה העולם יכול להצטרף אל קריאת המציאות הזו.
אנחנו רואים שהפרשה הזו מסתיימת במלחמה עם עמלק. מה זה עמלק? זו החולשה האינהרנטית של האמונה. החולשה האינהרנטית של האמונה זו פרשנות. זה אומר שבעיצוב או בלידה של ישראל, נולד איתו עמלק. אז למה לא מחסלים את עמלק, אלא רק מחלישים אותו? משום שצריך להשאיר אותו כמו כח, שכל הזמן יעצב את האמונה. עמלק הוא כח שנצטרך להאבק בו כל הזמן, הוא כמעט כלי הכרחי, ואז השמאל של חור, והימין של אהרון יתמכו את הידיים של משה, את צורת ההשגה של האמונה, ויתלכדו לגוף אחד של משה, עם הכח הזה שעניינו הוא להיות נותן התורה. תמיד תהיה בנו החולשה של העדפה של הידיעה על פני האמונה. ותמיד אנחנו נצטרך להילחם בזה, על ידי הקשר של הוד ונצח, על ידי אהרון שעושה את השירות של התפשטות החסדים, וחור אשר יהיה החסרון. אחת התולדות של חור תהיה חכמת הקמת המשכן על ידי נכדו, בצלאל בן אורי בן בן חור.
אומר בעל הסולם בפרי חכם על התורה במאמרו 'וידי משה כבדים':
"וידי משה כבדים" (שמות יז יב). כלל ההשפעה, הוא סוד "ידי משה" [הכלי המושך את התורה אל תוך המציאות את כל מערכת התיקון של ארך אנפין, של הדיקנא], הכוללים כ"ח עתים, יד ימין ויד שמאל. ובשעת מלחמת עמלק ברפידים ברפיון ידים [אשר רפו ידיהם מן המאור. היד, כח ההשגה נשמט ממה שמחזיק את התבנית, את הזהות הזו]. כי שלט ג"כ ביד ימין [הרפיון הזה], ונרפו שני ידים. אז, "וינהגו בכבדות" כלומר בהסתרות ויסורים וחיי צער. שה"ס, "ידיו אמונה". ואז, "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב". "ויחלש יהושע את עמלק" בשעת הנפילה נדמה לאדם שאפס כל תחבולה, וישועתו לגמרי למעלה מהטבע [מורגשת פה השפעת התבנית הנשמתית של אותו דור על המנהיג שלה. לכן בכל דור ודור צריך 'ויחלש יהושע את עמלק'], ובעת שנושע, מיד רואה סדרי הטבע בפשיטות שגרמה לו ישועתו [הוא הצליח לראות את פעולת הבורא שבתוך הטבע] וגו'. הטעם הוא כי האדם במצבו נמצא כחומר ביד היוצר, ועיקר נפילתו הוא בדעת, שסדרי ישועתו נפלאו מעיני ו'גיטו וידו באין כאחת', שהידיעה מנפילתו [גיטו] זו היא נפילתו והרגש הרחוק מסדרי הטבע הוא מידת גדלות שבנפילתו וגו'. וז"ע 'ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני' באותו יום נסעו ובאותו יום באו, כלומר 'גיטו [הנפילה] וידו באין כאחת' בלי הפרש רגע. כי הנסיעה מרפיון ידיים היא הביאה למקום קבלת התורה.
הנסיעה מרפידים הביאה למקום סיני. אם מסתכלים על התבנית של בניית משה ומנהיגותו, שבעת רפיון הזהות שלו, הוא ברח למדין ויצא למדבר, ושם מתגלה לו הסנה, שזה אותיות קטנות של סיני. מסע הזהות של משה, חוזר בתוך התבנית הכללית של העם. זו הנסיעה מהריפיון באמונה, באמונת הזהות של העם, בשליחות שלו, להיותו כלי שדרכו מתגלה האלהים בטבע. מה זה ישראל? זה טבע בני האדם, טבע של נוכחות נשמות בתוך הקיום. הם עוברים מהרפיון של הנסיגה מהזהות שלהם, אל הצורך בה, ואל כלי ההתגלות. מההופעה אל היחיד של הסנה, ולרבים תהיה האש של סיני.
בשלח היא פרשה מאוד מטלטלת, יש בה כמה עקרונות שיפעילו את כל ההיסטוריה, גם את ההעלמות של ישראל, כלומר כאשר כלי ישראל נעלם, מה שנשאר זה לשמור על הזכרון, ולעליון אין מקום להתגלות. בכל פעם שישראל מופיע ויש לו אפשרות של זהות והם נכנסים לאיזשהי ריבונות, מתאפשרת קריאת שונה של המציאות – היא קריאת התגלות אצבע האלהים בתוך התחתונים. זו החשיבות של העיצוב של השליחות, של התפקיד, של החולשה ושל הכח של מערכת הנשמות. שבכל פעם תצטרך לקרוא לכח של אמונה והבטחון להיות המדריך שלנו כי היא שפת הקריאה של המציאות באמת.
