פרשת בראשית – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת בראשית במשכן הכוונה
"בריש הורמנותא דמלכא, בטהירו עלאה בוצינא דקרדינותא, ונפיק גו סתים דסתימו מרז"א דאי"ן סו"ף, קוטרא בגולמא נעיץ בעזקא לא חוור ולא אוכם ולא סומק ולא ירוק, ולא גוון כלל. כד מדיד משיחא, עביד גוונין לאנהרא לגו. בגו בוצינא, נפיק חד נביעו, דמניה אצטבעו גוונין לתתא". (זהר בראשית, פס' א', מאמר טהירו עילאה)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בראשית על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה הפותחת את תשפ"ב 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.
ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.
ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.
ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.
ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.
(בראשית א', א'-ה')
פרשת בראשית מתחילה בהבדלים שבין המאמרים וההוצאה לפועל שלהם, בין 'יהי אור, ויהי אור' לבין מאמרים שנאמר לאחריהם 'ויהי כן'. ויהי כן הוא ביטוי המתאר את ההתרחקות ביחס שבין האמירה לתוצאה, לתולדה. דבר זה מרמז על כך שכל הבריאה היא הרחקה של הבורא את הנברא המתהווה, כדי לאפשר לו מקום שיש לו חסרון מובן, שישנה אי התאמה ההולכת וגדלה שהופכת להיות קריאה להשלמה. הנוכחות של האלוהות בתהליך בריאת העולמות מפנה מקום לתודעה של אדם.
האיזביצר מתייחס לחמש הפעמים שבהן חוזרת המילה 'אור', בחמשת הפסוקים הנ"ל ומשווה את זה לצורות של התהוות, לידה וגדילה של אדם. הוא מתייחס למילה 'ברא' כמו לשורש של בריאות, כיסוד הנכון של משהו. בראשית היא הכח, החכמה שמייסדת את בינה, את אלהים, שיולדת בתוכה את השמים ואת הארץ, שהם זעיר אנפין ומלכות. האיזביצר משווה את צורת גדילת האדם, כגורם הבריאתי שמתקין את כל הבריאה להיות מתואמת, אל ההשגה, אל התודעה שיכולה להיות מתואמת, (צומח מעלה את הדומם, חי את הצומח וכן הלאה, עד אדם שמעלה את המדבר). 'תוהו ובוהו' הוא מצב הסתרה הגדול ביותר, הוא מצב ההתהוות מאבא ואמא של זרע וביצית, לכן הוא מצב נעלם לחלוטין. 'חושך על פני תהום' הוא התהוות העובר, אשר מתחיל לקבל את צורתו, אין לו מודעות מוחלטת, אבל יש מתן צורה של האדם. הוא המקביל לצמצום ב', שהעולם מתחיל להתהוות ב'חושך על פני תהום'. 'רוח מרחפת על פני המים' היא הלידה, זו התגלות של חיים, מעבר מעולם ההסתרה אל עולם הגילוי. 'יהי אור' הוא הגדילה וכולל את תהליך היניקה, שהאדם הולך ונעשה יותר ויותר עצמאי, שתכונותיו מתגלות, שהשגתו גדלה. 'ויהי אור' הוא מצב שבו האדם מסוגל ליצור חיים משל עצמו. הוא מסוגל להטמין את כוחות החיים כזרע וביצית ולתת חיים. אם אנחנו מסתכלים על האופן שבו הזהר קורא את 'יהי אור ויהי אור', בע"ס אומר על 'יהי אור' שזה אור שכבר היה, אותו אור שהיה ונגנז, מופיע. מה שנגנז בכל התהליך של יצירה, התהוות הולד, נתינת הצורה ולידתו וגדילתו, יוצא מן הכח אל הפועל ב'ויהי אור' באופן שבו הוא שב אל השורש שמסוגל לתת חיים.
כשמסתכלים על מחשבת הבורא 'שעלה ברצונו לברוא', אז מסתכלים על השורש של משהו שנותן חיים, וכל הבריאה ותהליך החלל, המרחב שלה והזמן עוברים כמו עובר, מעין תהליך של הצפנה, של משהו שהוא נעלם ומוסתר, למשהו שמתחיל להתהוות ומתחיל לקבל צורה, למשהו שנולד, עד שבסופו של דבר הצורה של האדם מצליחה להוציא מן הכח אל הפועל את מחשבת הבורא ולהידמות לו, עד 'ויהי אור', ויש לה השתוות צורה ולכן היא יכולה להשפיע ולתת חיים.
כאשר הקבלה מדברת על בריאת הבריאה (כלומר בריאת העולמות והתהליכים שבתוכם), היא מלמדת אותנו על האחוריים, על ההתהוות שלנו. ההתהוות שלנו כוללת מקום, כלומר עולמות, בריאה שלמה והתהליכים הפנימיים בתוכה. סיבת הפירוד של האדם היא משום שהוא לא יודע מאין הוא התהווה, אנחנו לא יודעים את שורשנו. הקבלה נותנת לנו את האפשרות לגלות את האחוריים. לפיכך, השגה זו תפיסה של ההתהוות. זו התקרבות לתפיסה של ההתהוות, לתפיסה של מה שמכוסה. גם עולם אצילות מסתיר את השבירה, הוא מסתיר את ההתהוות שלו. האחוריים של עולם אצילות טמונים בעתיק יומין, אבל מאחוריו עומדת השבירה, עולם ניקודין דגדלות, ניקודין דקטנות, צמצום ב', צמצום א', ד' בחינות דאור ישר. כאשר נשמות עולות לעולם אצילות, מתאפשרת להן ההסתכלות לאחור, דרך ארך אנפין.
מלמד אותנו בעל הסולם על תחילת ההתהוות בזהר בראשית, מתוך מאמר טהירו עילאה:
א) בריש הורמנותא דמלכא, בטהירו עלאה בוצינא דקרדינותא, ונפיק גו סתים דסתימו מרז"א דאי"ן סו"ף, קוטרא בגולמא נעיץ בעזקא לא חוור ולא אוכם ולא סומק ולא ירוק, ולא גוון כלל. כד מדיד משיחא, עביד גוונין לאנהרא לגו. בגו בוצינא, נפיק חד נביעו, דמניה אצטבעו גוונין לתתא.
ביאור הדברים. כי מטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור העליון הפשוט ממלא כל המציאות, ולא היה שום מקום פנוי בשביל מציאות נאצלים ונבראים. ולא היה שם בחינת ראש וסוף, אלא הכל היה אור פשוט בהשואה אחת, והוא נקרא אור אין סוף. וכשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, יצא הבוצינא דקרדינותא, דהיינו כח הדין, שנתגלה בתוך המלכות שיצא מרזא דאין סוף, וחקק חקיקה באור העליון, ונצטמצם האור ונסתלק מתוך כלי המלכות ומסביב לה, שהסתלקות האור הזה מכונה בשם חקיקה באור העליון [הבורא פינה מקום לעולמות וכו', עשה מקום לנבראים], כי נעשה שם חלל ריקן מאור. ובחלל ריקן הזה יצאו אח"כ כל העולמות ואשר בהם.
כדי לפתוח מעט את ההסבר הקבלי על 'יהי אור', נאמר בזהר הפרשה, מאמר יהי אור:
לא) יהי אור, כל מה דנפק, ברזא דא נפק: כל היוצא ונאצל בהעולמות, יוצא בסוד הכתוב הזה דיהי אור. כלומר שדרכי פעולת הזווג המבוארים לפנינו בביאור הכתוב יהי אור הם נוהגים כן באצילת המוחין של כל המדרגות כולן. יהי על רזא דאו"א דאיהו י"ה: המלה יהי רומזת על סוד או"א [אבא ואמא], שהם י"ה, דיהי. הי' רומזת על אבא והה' על אמא. והיינו או"א תתאין הנקראים ישסו"ת. ולבתר, אחר אותיות י"ה שביהי, הוחזר לנקודה הראשונה. כלומר שחזר וכתב נקודה דהיינו י' כמו הי' הראשונה, שכתוב יה"י. להיות התחלה להתפשט לדבר אחר, פירוש, כי י' הניתנה בסוף המלה יהי, אחר או"א שהם י"ה, רומזת שי' זו נכנסה באור או"א, ונעשו לקומת אויר. כי אותיות אל"ה דאלהים, נפלו מהם וירדו למקום זו"ן, ונשאר בהם רק מ"י דאלהים, שה"ס רוח. ואומר שע"כ נתמעטו או"א וקבלו י' [נעשו מאור לאויר] בהאור שלהם. שנעשה עי"ז התחלה, להתפשטות המוחין [האור] לפרצוף אחר, שהוא זו"ן, כי בסבת התמעטות שלהם, ירדו אותיות אל"ה לזו"ן. ואח"כ בעת שמחזירים אליהם אותיות אל"ה, עולה עמהם גם הזו"ן, ומקבלים מהם מוחין [אור] הרי שבסבת כניסת הי' לאור י"ה שנעשה לאויר, נעשה התחלה להתפשטות המוחין בשביל זו"ן, שעליו אומר הכתוב יהי אור.
כלומר מתוארת פה עלית המלכות, הי', בתכונתה ששואפת אל הכתר, בשאיפה אל החיבור. 'אויר' זו מילה שנוצרה מעלית המלכות לבינה, בכל מדרגה. באורות נפש רוח, זה מה שנופח רוח בתהליך הגדילה. אנחנו חייבים להביא קודם כל לקטנות, מפני שהקטנות הזו היא תנאי לגדלות של התחתון. לא בינה ולא זעיר אנפין האורות שלהם משתנים, אבל על ידי זה שהם מקטינים את עצמם ועל ידי זה מעלים אליהם את התחתון, הם מאפשרים לתחתון לקבל כלים. כלומר הם מעלים אותו לעיבור, הם נותנים בו את צורת הכלים האפשרית לקבלת האורות. מה שלא היה בו קודם. כלומר עליהם לצמצם את האורות שבהם, כדי לשתף את התחתון. וכאשר הם נותנים בו את הצורות, הם מוציאים אותו החוצה חזרה למקומו, כך הוא יכול לקבל חלק מההארה שלהם. האור בהם לא השתנה. לכן בעל הסולם אומר 'ויהי אור', אור שכבר היה.
