פרשת במדבר – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת במדבר במשכן הכוונה
"ואפשר שז"ס "תחש", בסוד "תחש שהיה בימי משה וגו' ולא הכירו בה חכמים וכו' אם מין חיה הוא. פירוש בחינת חיות של קדושה בעצמה, או מין בהמה הוא", או בחינת בהמה, פירוש, בחינת ב"ן שהוא כיסוי או מעבר, כן האיר עליהם יסוד אבא, בחינת חסד עתיק, עד שלא הבחינו בין המכסה של קדושה לקדושה עצמה" (בעל הסולם, פרי חכם, על התורה מאמר "אל מכסה עור תחש").
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת במדבר על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים והצטרפות לסדרת 'זהר השכינה-חברים מקשיבים לקולך' (גם בזום) לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
אנחנו מתחילים בספר חדש, ספר במדבר. במדבר הוא מרחב הכשרה, שמדבר על 'בם דבר', כלומר שיש בתבנית הזו, במערכת של נשמות ישראל, על פי האופנים שהם מסדרים את עצמם, יש בם דבר. זהו כל הסדר של מסעותיהם במדבר, של היותם בתוך סדר, שמושך או מאפשר להם את הנסיעה, את התנועה בתוך העולמות, בתוך עצמם, בתוך מערכת היחסים שלהם בינם לבין הבורא, ובינם לבין סביבתם. ספר ויקרא, שהוא תורת הכהנים, מנסה לקבוע בנו ערך פנימי של אדם, שהוא עולם קטן, והכל מתרחש בנו, ולכן האחריות שלנו היא על העולם, לפיכך עלינו לסדר בפנימיותנו את הרצונות, כך שירקם מהם כלי שבתוכו יוכל הבורא להתגלות. מהרגע שיש ערך עצמי לבני ישראל בתוכנו, זה יהיה האופן שהם נושאים את דגלם, בספר במדבר.
בפרשה מופיעה הפריסה של השבטים, על ראשיהם ושמותיהם הם שמות של דור שני, שנקראים ע"ש האב, שהוא ראש השבט, כלומר השורש שלו כאחד מבני יעקב. הם נקראים 'דור שני' משום שלא היה להם שם במצרים. מי שירד למצרים הם ראשי השבטים, בניו של יעקב, ומי שיוצא ממצרים הם התולדות של השבטים, שהם מהוים עכשיו אומה, מה שהם לא היוו קודם. לא נתקלנו בשמות הללו קודם: אליצור בן שדיאור, או שלמיאל בן צורישדי, אלו שמות המצורפים לשמות האל, כך שזו המשמעות של תולדה, של הדור השני. התולדה בדרך כלל היא היחס בין האב לבן, בין הסיבה למסובב, ושבתוך המסובב יוצא, מוחצן מה שצריך היה להיות מושלם בתוך הסיבה. הסיבה הוציאה מסובב, כדי להשלים אותה. כלומר יש שם ניסיון של הגדרה עצמית מחודשת.
"וידבר יהוה אל משה במדבר סיני, באהל מועד: באחד לחדש השני בשנה השנית, לצאתם מארץ מצרים", החזרה על השני, והיום השני מבראשית, זה יום שיש בו הבחנה בין מים למים, הרקיע ועניין ההבדלה. זהר בראשית אומר שיום שני הוא הגדרה של המחלוקת, של התפשטות קו שמאל. אם מסתכלים על היחס בין היום הראשון של הבריאה ליום השני של הבריאה, אפשר לומר שמה שהיה ביום הראשון, הוא צפון או גנוז, והמחלוקת של היום השני, הרצון, או החסרון להתחיל להוציא את זה לאור, נולדת דווקא מתוך הכרה בסדר, או במה שיש ביום הראשון.
'בם', רומז על מב' מסעות בני ישראל. מ"ב מסעות או שם מ"ב קשור בגילוי של השמאל, של קו הגבורה. בני ישראל כיוון שזה בם, בכל מבנה נשמה, כל נשמה כפרט, ביחס שלה לכלל, והכלל כולו, הם עוברים את כל מ"ב המסעות במדבר והתחנות שלהם עד שהם מגיעים לישראל. המסעות הם כל תהליכי התיקון והתחנות במסעות הללו הן תחנות הכרתיות בתוך תהליכים אלו, כיוון שהן כולם התגברויות על חסרונות, הם קשורים לגבורה.
האמירה מסדרת את בני ישראל למטה כמתכונת העליונה, והתנועה שלהם מדי פעם מגלה את השיבוש, את אי הסדר, את החסרון, והתיקון שצריך לבוא על זה, או השלמת הדברים שעדיין לא תוקנו בתוך הבריאה (לכן אנחנו נכנסים אל מקום הגילוי של במדבר, שהוא זעיר אנפין, שעניינו תיאום וענינו תיקון, משום הגילוי של חוסר התיאום). הזהר לוקח את התנועה בסדר הזה, וכיצד היא מתאפשרת, ומייחס אותה למאמר הדגלים. הדגלים הם השערים, כמו דלת נעולה ואיזו כוונה יכולה לפתוח אותה. כוונת כל שבט היא דגלו, מה שהוא מניף מעל עצמו. אם כן, התחלת המסעות היא התחלת הגילוי, קורית במדבר, והם כל המחלוקות שיגרמו לתיקונים הגדולים, כלומר הכרחיות של ההתחלקות לשמאל ולימין, ואיך מתוך זה בונים קו אמצעי.
לכל הסדר המתואר בפרשה, ישנו מוקד, מרכז, שהוא המשכן. גם במשכן עצמו יש מרכז, שהוא ארון הברית, הכרובים ורוח הקודש ביניהם. הלויים עצמם הם הכיסוי הפנימי של המשכן, הם מסודרים בעצמם, ביחס של פנים לחוץ. כאשר מתחילה תנועה פנימית שנובעת מתוך המשכן, על ידי תנועת הענן, שהוא נוכחות השכינה, אזי היא מניעה את כל מחנה ישראל. אם מסתכלים על המבנה שנפרש, של השבטים והדגלים שלהם ושל שבט לוי באופן פנימי יותר, כל המבנה הזה הוא כיסוי על המשכן, והמשכן הוא כיסוי על קודש הקודשים. עצם המבנה, עצם הסדר של שבטים שצובאים על מוקד ההתגלות, הוא זה שמאפשר את הגילוי הגדול של האור הפנימי. אז בלי הכיסוי של כל המבנה, של כל הנשמות, של התבנית הזו, לא היה מתגלה מה שצפון בפנימיות. בתיאור הכיסויים, ישנו הכיסוי של עור התחש, שאף אחד לא יודע להגדיר אותו, שהוא גם מכסה וגם מגלה בעת ובעונה אחת. הכיסוי של עור התחש נותן לנו לחוש. הוא הכי קרוב לחשמל, כמו חיות חשות וממללות, דרגת החיות הזו, דרגת הראיה הזו. עוד נאמר שהתחש כחיה היא חד קרן, שהיא הסימון של התפילין, הסימון של הציץ של הכהן, שהוא גם כן בגד, הוא לבוש מגלה. הוא מגלה את הכוונה, במה אנחנו רוצים להתמקד. אומר בעל הסולם במאמרו בפרי חכם: "ואפשר שז"ס "תחש", בסוד "תחש שהיה בימי משה וגו' ולא הכירו בה חכמים וכו' אם מין חיה הוא. פירוש בחינת חיות של קדושה בעצמה, או מין בהמה הוא", או בחינת בהמה, פירוש, בחינת ב"ן שהוא כיסוי או מעבר, כן האיר עליהם יסוד אבא, בחינת חסד עתיק, עד שלא הבחינו בין המכסה של קדושה לקדושה עצמה".
