פרשת בלק – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת בלק במשכן הכוונה

"וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר, לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה, הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה, לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ, אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" (במדבר כג', יח'-כג')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בלק על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'הכל הולך אחרי ההתחלה'  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

אנחנו פותחים את הפרשה שהולידה את רוב הברכות המצוטטות על ישראל. אם בפרשת חקת, ישראל מתחיל להגיח לתוך ההיסטוריה וגם לתוך התודעה של מה שמרכיב את המציאות, אזי פרשת בלק היא התגובה של אוה"ע להופעת ישראל. אם מדברים על כוחות הפועלים באדם אחד, בתוך הרוחניות, בפרשת בלק נראה את התגובה של הרצונות לקבל לרגע הופעתה של הנשמה, ולהיותה חלק מהמציאות וחלק מהעולם. מכיוון שבלק הוא מכשף גדול, הרי יש לו ידיעה שישראל אינו מתכוון לתקוף את מואב, אז מדוע בלק מנסה לתקוף? הוא נלחם לא על עצם קיומו, כפי שהוא מציג את זה, אלא הוא נלחם על השליטה בחכמה, על השליטה על ההתפתחות האנושית, הערכים שיובילו את ההתפתחות האנושית, והפחד שלו הוא שישראל "כסה את עין הארץ והוא ישב ממולי" (במדבר כב', ה'), זה הכח שממול שלא מאפשר להשתמש, או למשוך את החכמה, על פי עקרונות משיכת החכמה עד כה. עד כה משכנו את החכמה לטובת עצמנו ולא הבנו את חוק השימוש בחכמה, שהיא כדי להתקרב, כדי ליצור יחס אל הבורא ולא לשם מילוי עצמי. אם כן, ישראל שהיו עד כה בתוך ניסוי המבחנה, בהיותם במדבר, מופיעים על במת ההיסטוריה וכנגד התביעה שלהם על תפקיד ההובלה, מבחינת המתווה של האבולוציה האנושית, רואים את הפחד ואת הניסיון להכשיל את המהלך הזה. התורה מציגה לנו את בלק כדמות הכנגד, זו שניצבת מול משה, הוא מלך מואב, מ-אב, כלומר מושך את החכמה מאב, ונעזר בכוחותיו של נביא ממערכת הקליפות שעומדת כנגד מערכת הקדושה.

ספר במדבר מאלץ את מה שנברא בשעת הדמדומים, בין השמשות שבין יום השישי לשבת, הזו לצאת מן הכח אל הפועל, לכן יש את: פי הארץ, שבלעה את קרח, פי הבאר שהיא בארה של מרים שמסתלקת עם מותה, ובפרשה הנוכחית מופיע פי האתון והיא מדברת עם בלעם. בפעם הראשונה נאמר לבלעם שלא ללכת עם בלק: "ויאמר אלהים אל בלעם, לא תלך עמהם, לא תאר את העם, כי ברוך הוא" (במדבר כב', יב') אולם בפעם השניה כאשר בלק שולח את מלאכיו אל בלעם, בלעם אומר להם: "ועתה שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יסף יהוה דבר עמי, ויבוא אלהים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" (במדבר כב', יט'-כ') כלומר בלעם שואל שוב כי הוא רוצה ללכת, למרות שנאמר לו בפעם הראשונה לא ללכת. אבל עכשיו הוא הולך בתנאים אחרים, שזו נפילת היכולת של בלעם לזהות התגלות, לכן כאשר הופיע מלאך ה' הוא לא היה מסוגל לראותו, או להרגיש בנוכחותו. כלומר אנחנו נופלים בבקשה, אחרי שמבינים שהמתווה שמבקשים אותו, הוא לא המתווה הנדרש, אלא מענה למאווה שלנו, לתשוקה שלנו. לכן תהיה נפילה מהשפה הרוחנית, הנשמתית, והאותות עכשיו נקראים על ידי האתון, כלומר על ידי הגוף, על ידי החלק הגשמי, שנעשה לכאורה בר הבחנה, או אינטיליגנטי יותר, ממה שאמורה להיות הקומה הרוחנית שלנו. כאשר אנחנו בנפילה, מה שמייחסים לו כתוקף אותנו, הוא בעצם הכח המסייע לנו, הכח שמברר אותנו, או הכח שרוצה להחזיר אותנו חזרה אל הדרך. מה שראתה האתון: "ויעמד מלאך יהוה במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה ותרא האתון את מלאך יהוה ותלחץ אל הקיר" (במדבר כב', כד'-כה') משעול הכרמים הוא הדרך שעולה אל ההתגלות. אם בלעם היה נשלח מהרצון העליון, הוא היה רואה את המשעול הזה והיה מבורר לו שהוא הולך לברך ולא למלא את הרצון של האימפריה השלטת, כלומר שהוא הולך למלא את רצונו של בלק.

בפרשת בלק אנחנו מאחורי הקלעים, אין פה שותפות, לפחות מודעת, לא של ישראל ולא של משה (למרות שמשה כותב את זה). האופן שזה הופך להיות מודע, שזה פורץ מצורת בכח לצורת בפועל הוא דרך פרשת פינחס שתחילתה בסוף בלק. בעולם הרוחני, בלעם לא מצליח לעשות בשליחותו של בלק, אלא להיפך, לברך ולנבא, ולכן נראה את הופעת עבודת בעל פעור, שבמקום לרתום את כח הזיווג עם האור, הוא מפיל אותו אל הגשמיות. בזהר בלק יופיע הינוקא, בנו של ר' הימנונא סבא, שכמו ישראל, הוא מופיע כמו בריאה חדשה, אל מול מה שיש לו ותק של קיום, שזה הגוף, האגו, הרצון לקבל, כל מה שאנחנו מכירים כקיום. ההופעה של נקודה שבלב היא ינוקא, כח חדש שזה עתה נולד ומבקש לשלוט על חיינו, ולכן ברור שמופיעה התנגדות, עד שהיא מוחצנת כמאבק חיצוני בסוף פרשת בלק, עם כניסת פינחס, בן משפחת כהנים, שגם הוא ינוקא, שמופיע ויוצא מכח לפועל ומצליח להכריע על מה הולך לשלוט מעכשיו – הכהונה, שזו משימת הנשמה, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.

אומר זהר הפרשה במאמר הינוקא:
לט) … ובוא וראה שכך הוא, שהמברך על פרי, פרי ההוא הוא הזמנה, ומברכים עליו. ואין בו חלק לסטרא אחרא. אבל מקודם לכן, שפרי ההוא היה ברשות הסטרא אחרא [בקליפה שקדמה לפרי] אין מברכין עליו, שכתוב, ערלים לא יאכל, שהוא ברשות הסטרא אחרא, משום שאין מברכים על פרי ההוא, כדי שלא יתברך הסטרא אחרא, כיון שיצא מרשותו דסטרא אחרא [כשהבשילו התנאים לצאת מבכח אל הפועל] אחר שני ערלה, יאכל ומברכים עליו. והפרי הוא הזמנה לברכה [הזהות הבשלה היא כח הברכה]. וכן כל הדברים שבעולם שמברכים עליהם כולם הם הזמנה לברכה, ואין בהם חלק לסטרא אחרא.
ס) יום אחד היו החברים יושבים ומתנגחים אלו באלו, כלומר מתוכחים זע"ז, והיה שם ר' אלעזר ור' אבא ור' חייא ור' יוסי ושאר החברים. אמרו, הרי כתוב, אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו'. שהוא בשביל רות ונעמה העתידות לצאת מהם. ואם כן, צפורה אשת משה, שהיתה ממדין, ויתרו ובניו שיצאו ממדין, שהיו כולם צדיקי אמת על אחת כמה וכמה שהיה להם להגן על מדין. ועוד, משה שגידלו אותו במדין, ואמר לו הקב"ה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. וזכות משה לא הגנה עליהם. וא"כ משא פנים יש בדבר, שהרי בני מדין היו יותר ראוים להנצל ממואב.
סא) אמר ר' שמעון: אינו דומה מי שעתיד ללקוט תאנים למי שכבר לקט אותם. כי רות ונעמי עוד לא יצאו מעמון ומואב [זה הקליפה שעשתה את הפרי]. משא"כ צפורה כבר יצאה ממדין. א"ל ר' אלעזר, הרי אע"פ שכבר לקט התאנים הוא שבח, והיה להם להנצל בזכותם. אמר לו, מי שעוד לא לקט התאנים, שומר את אילן התאנה תמיד שלא יהיה בו פגם, שהוא בשביל התאנים שהאילן עתיד להביא. ואחר שכבר לקט התאנים, עוזב את האילן, ואינו שומר אותו.
סב) כך מואב, שהיה עתיד להביא אלו התאנים, רות ותולדותיה, שמר אותו הקב"ה, שכתוב אל תצר את מואב. מדין שכבר נתנו התאנים, ולקטו אותן, כתוב, צרור את המדינים. כי מכאן ולהלאה, אילן התאנים זה אינו עתיד להביא פירות, ובשביל זה הוא ראוי לשריפת אש. פתח ואמר, ויאמר מואב אל זקני מדין וגו'. מואב הם שהתחילו לצרור את ישראל, ומשום אלו התאנים דהיינו רות ותולדותיה, שעתיד מואב להוציא לעולם, נצלו מעונש.
מה שהזהר רוצה להסביר זה את היחסים בתוך ההיסטוריה של הפרי, של מה זה פרי של מואב ומדין והיחס ביניהם. וגם טבע הנשמה וטבע ההיסטוריה של כלל הנשמות, של כנסת ישראל כפרי שמבשיל להיכנס להיסטוריה של העולם. יש פה מלחמה על היררכיה וסמכות ועד גמר תיקון לקליפה יש תפקיד, היא מגדלת את הפרי, היא מגינה ומזינה אותו ואח"כ יהיה את הצורך להשיל אותה. מול ישראל ישנן אומות העולם שהן שתי מערכות שמבררות זו את זו, מי מבטאת את רצונו של הבורא. לקליפה יש אינסטינקט יותר גדול למטרת הבריאה ולפרי יש אינסטינקט ביחס לתיקון ולרצונו של הבורא, והוא מבין שאי אפשר להגיע למטרת הבריאה בלי תיקון הבריאה. אם כך, מול טיעונו ורצונו של בלק, שהוא הס"א ששולטת דרכנו ורוצה למשוך חכמה, עומד טיעון ישראל על אופן השימוש בחכמה בכדי לבנות יחס כלפי העליון, כלומר צריך קו אמצעי שהוא ביטוי של שיתוף פעולה בין הרצונות.

כיוון שאנחנו בחודש תמוז של תיקון ראיה, אנחנו מקבלים לא רק את התצפית של ישראל על עצמם, או עם השכינה, או עם משה, אלא בלק הוא שם את בלעם בשדה צופים, הוא שם אותו בנקודה כזו שמכל נקודת מבט, אנחנו רואים את המציאות אחרת, אז אנחנו מקבלים נקודת המבט של אוה"ע על ישראל. זו נקודה מאוד נדירה בתוך התורה, שבה מוציאים אותנו אל החרדות, אל החשדות, אל כח הנבואה שהיה באוה"ע. כשישנה נקודת מבט על ישראל מחוץ לישראל אז מקבלים את גמר תיקון, את דרך כוכב מיעקב. זה גם מה שאוה"ע איבדו, לכל אומה היה את הנביא שידע להשאיר אותה בתוך התלם של המטרה שלה בבריאה, ולבלעם הייתה יכולת למבט כולל, זה אומר שמשלב מסויים, היכולת הזו אבדה לאוה"ע, כלומר אנחנו איבדנו את פי האתון של הקיום שלנו, במידה רבה. בלק לוקח את בלעם לשדה צופים, הוא לוקח אותו למקום שאולי ממנו יתאפשר לו לקלל. כלומר אם הוא לוקח לשדה צופים הוא לוקח אותו למערכת הנשמות, מפני שאולי במערכת הנשמות, חשיבותה של ישראל היא לא אותה חשיבות, עונה בלעם:
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר
לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה
הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה
לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ
אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ
כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל
(במדבר כג', יח'-כג')
התשובה של בלעם היא שקיום ההבטחה תלוי בבורא, לכן הוא לא יכזיב, אינו נהר ריק ממים, ריק מחיים, ריק מתורה והוא לא יחזור בו מהבטחתו. כלומר לא יכול להיות שינוי במתווה הזה. לא יהיה שינוי בהבטחה שלו לישראל. הדבר נאמר על ידי בלעם, על ידי אומות העולם, כדי להזכיר לישראל, שהם מתמחים בשיכחה, את זה, שהאל, החסדים, כביטוי של הבורא, הוא לא יתנחם.