פרשת בלק – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת בלק במשכן הכוונה

שנו) ומשום זה נתפשטו המדרגות ונתלבשו האורות ואלו הלבושים שהתחתון מלביש העליון נקראים כנפים עליונות, עד שמגיעים לבקר הזה של יוסף, והוא לוקח כל האורות העליונים, כי היסוד הוא כולל של כל האורות שלמעלה ממנו, ומתוך שכל האורות העליונים תלוים בו, זיוו עולה מסוף העולם עד סוף העולם, שלמעלה, עד שהעולמות שלמטה ממנו אינם יכולים, לסבול. בא דוד, והתקין אותו הנר, שהוא כיסוי לאותו בקר של יוסף, שיתכסה בו, לקיים העולמות שלמטה בסדר של נר הזה (זהר בלק, אות שנו', מאמר ה׳ בקר תשמע קולי)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בלק על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי'  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

אנחנו פותחים את הפרשה שהולידה את רוב הברכות המצוטטות על ישראל. פרשת בלק נותנת לנו את המבט על הרגע שבו ישראל בפעם הראשונה בהיסטוריה מופיעה כאומה, זו פרשה שהיא תולדה של הבנה של אומות העולם שמשהו עומד להשתנות פה, שמשהו נע בכח אחר, שאכן קרה דבר ומשהו חדש נכנס לשנות את המבנה של ההיסטוריה, לשנות את סדר החשיבות, ועל ידי כך הוא מאיימת על כל המנגנונים שהחזיקו עד עתה את מערך הכוחות של השליטה בטבע. פרשת בלק קורית מאחורי הקלעים, בתת מודע של ישראל, העומדים להיכנס אל ארץ ישראל. במידה רבה, פרשת בלק חוזרת על המאבק שהכרנו בפרעה על הובלת התרבות בעולם.

יש שתי נקודות כניסה של ישראל להיסטוריה: אחת ביציאת מצרים, שהיא בכח, בהתהוות, והתהליכים הם פנימיים יותר במערכת היחסים בין ישראל לבורא, בין ישראל למנהיגות שלו, להשגחה שלו. כאשר עם גילוי עשרת הדיברות, בחיבור של או"א דאצילות עעם זו"ן, עם עולם הנשמות של ישראל, דרך ישסו"ת, ישראל יוצא מהכח אל הפועל. אז בגילוי עשרת הדיברות, בנפילות ישראל, פרשת המרגלים, פרשת קרח וחקת, ישראל מתחיל להיות מוגדר כממלכת כהנים וגוי קדוש. המופע של ממלכת כהנים הוא מופע של שירות הבריאה, שירות אומות העולם, והמופע הפנימי יותר של הגדרת ישראל כגוי קדוש, שהוא האופן שבו ישראל אמורים לקדש, או אמורים להתקשר לקדושה. הכניסה השניה של ישראל להיסטוריה היא במלחמות הראשונות על הגבולות, על מה שסובב את ההגדרה של ארץ ישראל. עכשיו עלית ישראל נעשית פחות תיאורטית והרבה יותר קריטי לעולם כולו. בבלק יש הודאה של אוה"ע שיש כח אלהים מיוחד, הויה, שברור שישראל הוא תחת השגחתו, אולם אוה"ע פונים אל החלק המוכר, שהוא היה לכאורה שליט עד עכשיו, שזה אלהים, זאת אומרת כל צורות הטבע. הגילוי הוא של אלהים לבלעם. פרעה שאל מי זה אותו הויה שהוא צריך להקשיב לו, זאת משום שאין לו הגדרה של הכח הזה, אין לו קשר אליו והוא לא מכיר בו. פה בבלק, מתחילה להיות הכרה עקיפה של הויה:

יג ויאמר אליו בלק, לך נא אתי אל מקום אחר,
אשר תראנו משם אפס קצהו תראה, וכלו לא תראה; וקבנו לי, משם.
יד ויקחהו שדה צופים, אל ראש הפסגה;
ויבן שבעה מזבחת, ויעל פר ואיל במזבח.
טו ויאמר, אל בלק, התיצב כה, על עלתך; ואנכי, אקרה כה
טז ויקר יהוה אל בלעם, וישם דבר בפיו; ויאמר שוב אל בלק, וכה תדבר.
יז ויבא אליו, והנו נצב על עולתו, ושרי מואב, איתו;
ויאמר לו בלק, מה דיבר יהוה.
(במדבר כג', יג'-יז')

השיח השתנה להויה, כשהויה מדבר אל בלעם, התוכן משתנה ועמו גם תוכן ההבנה של בלעם משתנה: 'שדה צופים', לימד אותנו ר' נחמן, על פי הזהר, הוא הגדרה של המלכות כאוספת הנשמות, שדה צופים הוא שדה ראיה. 'צופים' זו ראיה מאוד מסויימת של המלכות לגבי אורות משיח, זו צורת הציפוי, היא דואגת שיהיה כיסוי להארת החכמה על ידי אור החסדים. בשדה צופים רואים את החכמה העמוקה של בלק, ששם את בלעם במקום, זו היכולת של בלק לצפות את נקודת המבט שממנה האפקטיביות היא הגדולה ביותר, זה המקום שיש לו קשר אל גמר התיקון ולעתיד לבוא. ולאחריה מופיעה הנבואה של בלעם (במדבר כג', יח'-כה').

לנבואה הזו יש את החיבור העמוק ביותר בין ענף לשורש, כי יש פה ראית השורש של ישראל, של איזה כח מנהיג אותו 'יהוה אלהיו עמו ותרועת מלך בו' (במדבר כג', כא'). כלומר כל מה שיזעזע את כל התרבויות לאורך כל ההיסטוריה יהיה בישראל, והנקודה היא היחס מלכתחילה אל מהי הגדרת אדם. 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל' (במדבר כג', כג') ישראל לא מוגדר כהאדם אלא 'אדם'. לפיכך מהשדה הזה צריך לראות את הקשר ואת המלחמה שבין אדם לשורש הנחש. נחש הוא האדם של רצון לקבל, של הטבע. כתוב בבראשית:

כד ויאמר אלהים, תוצא הארץ נפש חיה למינה,
בהמה ורמש וחיתו ארץ, למינה; ויהי כן.
כה ויעש אלהים את חית הארץ למינה, ואת הבהמה למינה,
ואת כל רמש האדמה, למינהו; וירא אלהים, כי טוב.
(בראשית א', כד'-כה')

יש ניסיון שהארץ תוציא את האדם, אולם מה שהארץ מצליחה להוציא זה נפש חיה, שזה הבהמה הכי גבוהה, מדברת, הולכת על שניים, זה האדם של רצון לקבל בשיא ההתפתחות שלו, בשיא ההתפתחות התרבותית. אולם זו צורה שלא מצליחה להחזיק את הנשמה, שהתוכנית יעדה לה. לכן פונה בינה אל הויה ואומרת 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו', החלק של הקדושה של האלוהות לא הצליח להשתרש בתוך הקוף המפותח, או האדם הניאנדרתלי, או כל צורה אחרת של האדם טבעי, וצריכה להיות מעורבות אחרת. יש תמיד כוחות שיש להם תפיסה של שליטה במציאות, וכשמופיעים כוחות חדשים יש מלחמה ביניהם. לכן זה ברור שהאדם הטבעי שהוא נפש חיה למינה, שהיא ערומה יותר מכל חית השדה, זאת אומרת שהיא באמת הפקחית ביותר, יש לה את הדיבור המשוכלל ביותר, יש לה את התרבות המפותחת ביותר, תילחם בתופעה החדשה הזו של אדם וחוה, שהם כמו ישראל, שהם יצור שהחיבור שלו הוא הרבה יותר נשמתי, שהוא טוען שהשליטה במציאות, בעולם, היא שליטה של השפעה, של תכונות בורא, ולא המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה. המאבק יחזור ביחידים כמו בין קין והבל, בין עשו ויעקב, ובין ישראל והעמים.

הנחש יכול להתקיים מהעפר, אין לו צורך בעבודה מיוחדת, או מעל הטבע בכדי להתקים, אולם אדם וחוה כצלם וכדמות מוחים ולא מוכנים לאכול כמו חיית השדה, שזה השורש של צורך אמיתי בתפילה. הצורך האמיתי מתחיל ומוגדר על ידי המאבק הזה בתוכנו, בין דמות וצלם אדם שיש לו חלק אלוק ממעל, לבין כל ההתפתחות של האדם הטבעי.

יש לומר שהמאבק הוא לא רק בחיצוניות ישראל, אלא אף קיים בתוך ישראל, בפנימיותו, על משמעות של התחדשות, כמו המאבק בין כלב ויהושע למרגלים, תפיסת המנהיגות ותפיסת הערך של מה שחשוב. המאבק בתוך ישראל הוא לא להבין את המעבר בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד.

המהר"ל בספרו 'נצח ישראל' בפרק נז', רוצה להסביר את החשיבות של עדות העולם על ישראל, אשר בהם מתחולל היחוד של הטבע עם ההויה, של 'הויה הוא אלהים'. אומות העולם הם העדות מבחוץ, ועדות מבחוץ מתקבלת, בשונה מעדות של בן משפחה קרוב. שהיא אינה מתקבלת. זה אומר שמטרת הבריאה היא לא ישראל, ישראל הוא אמצעי התיקון. כלומר בבלק ניתנת על ידי נבראים מחוץ לישראל עדות, כיצד דרך ישראל מתגלה רצונו של הבורא כלפיהם. כלומר שהתפקיד של ישראל הוא להיות 'בכח', בעוד שאוה"ע הם המקום שבו זה יוצא לפועל, שזה הופך להיות ממשות. לכן המתח הקיים בין הכוחות הוא מובן משום שה'בפועל' תמיד יתנגד לשינוי על עצמו, כי השינוי לא חל על מה ש'בכח', אלא הוא חל על מה ש'בפועל', איפה שזה יוצא לממשות: 'הדבר אשר יבחן מזולתו, הוא הבחינה האמיתית, אשר לא יפול בו ספק. והדבר הזה הודיע הודיע לנו תורת אמת, אשר פסלה עדות קרובים. ואין הטעם מפני שיעיד שקר, כי לא נחשד משה להעיד דבר שאינו, ואהרן שיעלים האמת. רק מפני שאין עדות רק מזולתו וגו', והנה יתבאר לך עוד, וזה כי העדות שיש לדון עליו, צריך שיהיה העדות נמצא בפועל הגמור מן המעיד. ודבר זה דברי חכמה עמוקה מאוד. מפני כי הדין והמשפט אשר יבוא על העדות, הוא דבר מחויב ומוכרח, כמו שהוא כל דין מחויב ומוכרח. ולדבר זה צריך שיהיה העדות בפועל, שהמחויב ומוכרח אין שייך אליו הכח, שהכח אין לו מציאות גמור. והמחויב – לפי חיוב שלו – יש לו מציאות גמור שהרי הוא מחויב ומוכרח [הוא צריך לצאת מהכח אל הפועל, הפועל הוא בתוך החומר]. וגו".

אפשר לומר שבלק מעמיד את בלעם במקום שהוא חושב שהוא יוכל לצפות ולתת נקודת מבט של שדה בוכים. אם אמרנו שמערכת נשמות ישראל, היא האמצעי להוציא מן הכח אל הפועל, והמטרה היא כל אוה"ע, אז בודאי שצריך להציב את המטרה כמסתכלת על האמצעי, כדי לחבר אותם. להעמיד בשדה צופים זה שירות לאוה"ע, זה שירות לאדם הטבעי שלנו, לרצון לקבל שלנו, לראות את עצמו, ולראות איפה העתיד שלו מונח, איך הוא יכול לקבל על עצמו את הצורה של הכח, הוא מקבל ראיה ומעבירים אותו מהלילה אל היום, מהעיוורון אל הראיה ואז הוא רוצה ומתאווה, ואז ישראל, בכח, יכול לצאת עליו בפועל.

אומר זהר בלק, בפס' שנ', מאמר ה׳ בקר תשמע קולי:
שנ) ר׳ אלעזר היה הולך לראות את ר׳ יוסי חמיו. ור׳ אבא והחברים הלכו עמו. פתח ר׳ אלעזר ואמר. ה׳ בקר תשמע קולי וגו'. ה׳ בקר, מהו בוקר. ומשיב, אלא זהו בוקר של אברהם, שהוא חסד, שנתעורר בעולם. שכתוב, וישכם אברהם בבוקר. כי כשבא הבוקר, אותו בוקר, שהוא חסד, נתעורר בעולם, והוא עת רצון לכל, ולעשות חסד לכל העולם לצדיקים ולרשעים, ואז עת תפלה היא להתפלל לפני המלך הקדוש.

זה הבוקר הנצפה אחרי הלילה, בו יכול אדם לברר את ענין על צורך אמיתי, צורך אדם ולא צורך האדם הטבעי, הנחש, אלא לצורך אותה בריאה מיוחדת, שהיא מעל הטבע. בשביל בריאת הנשמה שהיא מעל הטבע, צריך צרכים שהם מעל הטבע, לכן התפילה היא לאותו מזון שיוכל לקיים אותה. אך ישנה תשתית הקיום, כדי להיות מסוגלים להבדיל בין הצרכים, ולכך מלכתחילה יועד הנחש, שתפקידו הוא לשרת את הנשמה. לכן אנחנו מוצאים שאותיות 'נחש' הן אותיות 'משיח', שתפקידו הוא לשרת, איך להפוך את כל החומר של האדם הטבעי, להטביע בו את הצורה של הנשמה. זה בין הבוקר של אברהם לבוקר של בלעם, שצריך את בלעם שיעיד על התפקיד של ישראל שהם יכולים למלא, להיות הבוקר הזה, לערוך ולצפות באמצעות משיח בן יוסף, והאופן שבו משיח בן דוד מאפשר את המימוש של התפשטות האורות לתוך הכלים, אל תוך מציאות הנבראים.