פרשת בלק – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת בלק במשכן הכוונה

"וירא בלק בן צפור, את כל אשר עשה ישראל לאמרי. ויגר מואב מפני העם, מאד כי רב הוא;
ויקץ מואב, מפני בני ישראל, ויאמר מואב אל זקני מדין, עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו,
כלחוך השור את ירק השדה; ובלק בן צפור מלך למואב, בעת ההוא. וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור,
פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרוא לו: לאמר, הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ,
והוא יושב ממולי, ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה"
(במדבר כב', ב'-ז')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בלק על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

נאמר כי התפשטות מלמעלה היא כהרף עין, אבל ההליכה שלנו מלמטה מעלה היא על דרך המדרגה.
בפרשת בלק אנחנו פוגשים את הקונפליקט הזה. בבלק אנו עוזבים את המבט של מה שמניע
את התגבשותו של קו אמצעי, התגבשותו של ישראל, של אור פנימי, שמונחה על ידי אור מקיף,
ומגיעים למין מבט מבחוץ.

מדוע כך הוא הדבר? יש לשים לב כי בכל פעם שקורה משהו, שמערב את ההכרעה לגבי כל
מסע הנשמות, צריך להביא את אומות העולם, על הרצונות לקבל להיכנס לתוך התמונה.
ראינו זאת גם במתן תורה (פרשת יתרו) עת נוכחותו של יתרו כהן מדין, נציג אומות העולם.
וגם בפרשה הנוכחית, פרשת בלק, על סיפה של הכניסה לארץ ישראל, אנו פוגשים את בלק
ואת בלעם כנציגי אומות העולם. כלומר החוקים שחלים על התגלות של המופע הזה ושל הפעולה הזו,
מחייבים שניהם עדות של אומות העולם, כלומר מחייבים עדות של מטרת הבריאה. כי גם מתן תורה
וגם הכניסה לארץ ישראל הם לא בשביל ישראל, אלא הם כמו השלכת עוגן של העליון, של הבורא,
אל המציאות של התחתונים. חיבור שיש לו תוקף בתוך המרחב התודעתי של בני האדם.

בפרשת בלק מובא מאמר 'הינוקא' שהוא אחד המאמרים המרכזיים של הזהר,
אותו הינוקא שמייצג מעין פנים של זעיר אנפין. הינוקא, שהוא התולדה של ר' הימנונא סבא,
לכאורה צעירה מבחינת המופע החיצוני שלה ולידתה, אולם אנחנו מבינים שהשורש שלה
מאוד עתיק. זהו היחס שבין עתיק קדישא, זאת אומרת פרצוף התיקונים, שהוא כולו פנים של הרחמים,
פנים של חסד, פנים של אהבה, פנים של המופע המתפשט כלפי התחתון,
כלפי הפנים הקטנות, שהמופע שלהן הוא יותר איש מלחמה.
אותו ינוקא במפגשיו עם חב' הזהר מטלטל במידה רבה את התפיסה העצמית שלהם
ותובע מהם לא רק את ההליכה, את הדיבור, אלא באמת להילחם על כינונו של הדיבור,
של המעשה, של הווייתם. הוא גורם להם להתבוננות עצמית עמוקה מאוד.
במידה רבה הופעת הינוקא בפרשה הוא כמו הופעתו של עם ישראל, המנסה לפלס חלל
במרחב הממשי, עם שזה עתה יצא ממצרים, בקושי בן 40, ומסביבו תרבויות ושיטות רוחניות
מבוססות ובעלות כח, אשר מתקבל כמו תופעה שמאיימת על הסדר הישן.
כאשר מסתכלים על השורש שלו ברוחניות, מוצאו הוא מאוד מאוד עתיק.

נראה שבלק מחפש בתוך המבנה של הקליפה, חיבור בין מעשה שהוא שולט בו,
מעשה הכשפים, לבין הדיבור, חיבור שיכול ליצור ממשות אחר.
הוא אומר לבלעם באמצעות שליחיו, שהחיבור של שמותיהם, של בלק ושל בלעם
(זה סופו וזה תחילתו) ייצרו את הכח היחיד שהצליח, באיזשהו אופן, לקרר או להסית את
ישראל ממסלול המשימה שלו, וזה עמלק. השמות שלהם והפעולה המשותפת יוצר כח שהוא עומד
מול הינוקא, שמעניק לחב' הזהר את תפילה לעני.

כל הפרשה הזו היא פרשת ראיה. נסתכל על אופני הראיה של בלעם, שהוא מסתכל על שורש
של ישראל, על ההתהוות שלהם, שזה ההווה שלהם ועל העתיד. כלומר אנחנו רואים שבלק,
מהציפור, מהנפש שאינה קשורה לקדושה ולמדרגותיה, איך היא נשרפת ולא מסוגלת לראות,
הולכת אל מישהו שיכול לראות, וליצור דיבור שיוצר מציאות.

הראיה של בלק ניטלת ממנו ועכשיו הוא הופך להיות כלי שמבטא את כוונתו של הבורא.
בתהליך שקורה פה, בלעם בא מתוך מגיע מתוך בקשת בלק לקלל, הוא בא מתוך התהוות
מציאות חדשה, וכרגע נפגשים עם התגובה להתהוות הזו של מה שנקרא 'ישראל'.
ישראל לא כעם ספציפי, אלא ישראל באופציה רוחנית. האופציה הזו הולכת ומשתלטת לא רק
בעולם האידאות, אלא גם בעולם הממשי. אז מופיעות ההתנגדויות.
כיוון שההתנגדויות עומדות מול משהו שמתהווה, אז נכפה להיכנע למה שיתהווה לעתיד לבוא.
בעדותו של בלעם, בעדותם של הרצונות לקבל, שמחזירים ניצוצות מאוד גדולים,
הם מסייעים לישראל ונותנים לה תוקף של מציאות.

אם כן, הפרשה מתחילה ב'וירא בלק' ומסתיימת בראיה ששולטת עכשיו, זו הראיה של פנחס,
של ברית שלום, ברית של קו אמצעי, אשר היא זו שתקדש את הזמנים ותקדש גם את המרחב,
כלומר גם את המציאות הגשמית.