פרשת בהר – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת בהר במשכן הכוונה
"כי אדם בלי אשה, הוא חצי גוף, והשכינה אינה שורה עליו. כך הקב״ה, בעת שאינו בקרבן עם השכינה ובכל ישראל, שהם אנשי מדות, שהם האברים שלו, אז עלת העלת, שהוא כתר, אינו שורה שם, והוא כאלו אין הקב״ה אחד, מאחר שהוא אינו עם השכינה. כי אין הקב״ה נקרא אחד אלא כשהוא בזווג עם השכינה וגו'. ובזמן שהקב״ה מתחבר עם השכינה, מתקיים בו מקרא הזה, ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד. ועלת העלות שהוא כתר, שורה עליהם" (זהר בהר, פס' לב', מאמר יחוד קוב"ה ושכינתיה)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בהר על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'הכל הולך אחרי ההתחלה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת בהר מדברת על הארה שהיא הארת סיני, היא בהירות המשימה האנושית, שמתחילה מהמערכת כפי שמבטאת את עצמה במחזורים הגדולים של שמיטה ויובל. הארת היובל מחזירה כל נשמה לאחוזתה, לשורשה למקום שממנו היא יצאה, ועמה הרצון לחזור לאפשרות של ההארה הראשונית שהייתה בהר סיני, של מתן תורה של לוחות ראשונים שניתנו על ידי העליון למשה בשבועות, ביום החמישים לספירת העומר. אומר הזהר בפרשת אמור, אות קע"ז, במאמר ספירת העומר וחג השבועות:
קעז) ואלו חמשים יום, מ"ט יום הם כלל הפנים של התורה. כי יש בתורה מ"ט פנים טהור. כי ביום החמשים הוא סוד התורה ממש. ואלו הם חמשים יום שבהם שמיטה ויובל, ז' שמיטות ויובל אחד. ואם תאמר, איך יש כאן חמשים, והלא מ"ט הם, שאין אנו סופרים יום החמשים. ומשיב. אחד, הוא נסתר, והעולם נסמך עליו, וביום החמשים ההוא, בשבועות, מתגלה הנסתר ומתכסה בו. כמלך הבא לבית ידידו, ונמצא שם.
ביום החמישים, הוא שער הנ', מתגלה הארה ומסתתרת, כמו הבהוב, שאנו מתבקשים לשמור על הזכרון שלו, כי הוא מהווה את הרמז או התקוה של אור גמר התיקון, של בהר, של מה שהאיר בסיני.
יציאת מצרים והאורות של פסח הגדירו מחדש את הצורך לעלות לארץ ישראל, והצורך לעלות לארץ ישראל הגדיר את הנחיצות בתורה, "וידבר יהוה אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, כי תבואו אל הארץ, אשר אני נתן לכם, ושבתה הארץ שבת ליהוה" (ויקרא כה', א'-ב'). הביאה לארץ והאופן שבו אנחנו מתנהלים עם הבעלות על הקרקע היא ענין שמיטה והיובל, שכן הבעלים האמיתיים של הארץ הם לא בעלי הקרקע, אלא העליון. יש לאנושות אינסטינקט של רכישת אדמה, משום שהבעלות היציבה ביותר היא בעלות על קרקע, דבר שמתערער בפרשת בהר. הפרשה היא מהפכנית ואומרת שלבני אדם בכל העולם אין בעלות על שום דבר, שהכל זמני, ושמיטה ויובל הם חוקים שנקבעו בהר סיני ומתוכננים מלמעלה. זה שונה מכל התפיסה האנושית של רצון לקבל, שאחד הביטויים שלו היא בעלות. זאת אומרת שהפרשה רוצה להזכיר לנו שההתיישבות בארץ היא בחסד של העליון, ואנחנו יושבים בה כמו כהנים שאין להם זכויות קרקע, שבעולם הזה אנחנו גֵרים, כמו שהבורא הוא גֵר.
כאשר הארץ עומדת מאוזרחת ומאוכלסת על ידי נשמות שמגלות את טבען, אז היא הופכת להיות מקבילה לקרקע של אצילות, למלכות דאצילות, לשכינה תתאה. אחת התורות החשובות ביותר של זהר בהר זה יחוד קוב"ה ושכינתיה, השכינה, מקום משכנו, המקום שבו הרצון שלו רוצה להתגלות, מקבילה לארץ ישראל, אבל היא מושגת בעליה אליה. מי שיכול לעלות ולגלות את זה זו נשמה שהחליטה להיות משועבדת לבורא, ולכן להשיג את חירותה ואת הגדרתה העצמית כאדם. אומר הזהר במאמר יחוד קוב"ה ושכינתיה:
לב) כי אדם בלי אשה, הוא חצי גוף [אדם בלי כלי נשמה, הוא חצי גוף], והשכינה אינה שורה עליו. כך הקב״ה, בעת שאינו בקרבן [בקירבה] עם השכינה ובכל ישראל, שהם אנשי מדות, שהם האברים שלו, אז עלת העלת, שהוא כתר, אינו שורה שם, והוא כאלו אין הקב״ה אחד, מאחר שהוא אינו עם השכינה. כי אין הקב״ה נקרא אחד אלא כשהוא בזווג עם השכינה וגו'. ובזמן שהקב״ה מתחבר עם השכינה, מתקיים בו מקרא הזה, ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד. ועלת העלות שהוא כתר, שורה עליהם.
פרשת בהר קושרת את האפשרות של קיום תורה חיה לארץ ישראל, זאת אומרת שהאלוה מתגלה פה, בתוך המבנה המותנה הזה. אי אפשר לקיים שמיטה ויובל בשום מקום אם אין ריבונות עליו. לריבונות יש אחריות מוסרית כלפי כל הגֵר וכלפי כל אזרח שחי בארץ. ישנו זכיון זמני למימוש מטרות מסויימות והמטרות האלו נבחנות על פי רמת המוסר של האדם, ביחס שלו לאחר, ביחס אדמה, ביחס של מה זה להיות בעל רכוש בעולם הזה. כלומר אנחנו ברזולוציה המוסרית של איזה רמה נשמתית המקום הזה דורש מאיתנו. ביציאת מצרים, מתהווה אומה ובהליכתה לארץ ישראל, היא צריכה את אותה תורה, אותה מערכת מוסרית כדי לממש את המטרה שלה, ולהסביר לכל העולם מי אדון הארץ. בסופו של דבר, בני אדם יכולים להגיע לחירות כאשר הם בוחרים להשתעבד לעליון, ושמיטת חובות, זה האופן שבו הבורא מנסה להעלות את האנושות מעל טבעה, זו הארת בהר, שבה כל נשמה חוזרת לאחוזתה.
