פרשת בהעלותך – על פרשת השבוע במשכן

פרשת בהעלותך במשכן הכוונה

"וידבר יהוה אל משה לאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו:
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות.
ויעש כן, אהרן אל מול פני המנורה, העלה נרותיה: כאשר צוה יהוה את משה.
וזה מעשה המנורה מקשה זהב, עד ירכה עד פרחה מקשה הוא:
כמראה אשר הראה יהוה את משה, כן עשה את המנורה"
(במדבר ח', א'-ד')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בהעלותך על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

ספר במדבר הוא זעיר אנפין, נראה בו את התיאור של כל המצבים, של כל הפגמים
שזקוקים לתיקון, את קוצר ראיה וחסרונות של כלים.
אותו זעיר אנפין הינו מתאם בין עליון לתחתון, טבעו הוא התפשטות של חסד,
ובאמצעותו התחתון יכול לתאם את עצמו לתכונת ההשפעה של העליון.
זהר בהעלותך קורא לתשומת לב לכך שאם מדברים על 'במדבר' ועל דרגת מדבר,
על מה שמדבר בו, אזי איך את דרגת ההתפתחות הזו הופכים לאדם.
זעיר אנפין נקרא פרצוף מ"ה בגימטריא פרצוף אדם, כלומר כיצד נולד אדם,
ואיך הוא רוכש בחזרה, באופן הכרתי, את הצלם שלו, את דמות האדם שלו.

הנקודה המרכזית שזהר בהעלותך רוצה להדגיש היא את יכולת הדיבור של תיאור מציאותנו,
שאי אפשר לקרוא את התורה בתוך השפה שלנו כי היא נפולה.
עיקר הלימוד של הזהר, אם כן, הוא העלאת הדיבור, העלאת צורת התפיסה שלנו את המציאות.
אחת הדוגמאות לכך היא במאמר ותנח התיבה בחודש השביעי, אות י"ג.
אנחנו פוגשים במאמר שלושה מתוך חבורת הזהר שנמצאים בהליכה.
הליכה בזהר של החברים שורשה היא בהזדהות עם השכינה, משום שאחרי חורבן בית שני,
אחרי שנחרב כלי מכיל אחד שלם, היא נודדת ממקום למקום.
נאמר במאמר:
"'ותנח התיבה בחודש השביעי וגו' על הרי אררט וגו"
כמה חביבים הם דברי תורה שבכל מלה ומלה יש סודות עליונים,
והתורה כולם נקראת עליונה… כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד,
לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי התורה שהיא כלל עליון,
אע"פ שיוצא ממנה ספור אחד פשוט, ודאי אינו בא להראות על ספור ההוא,
אלא להראות דברים עליונים וסודות עליונים, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא,
כי הספור ההוא של התורה או מעשה ההיא, אף על פי שיצא מכלל התורה,
לא להראות על עצמו בלבד יצא, אלא להראות על כלל העליון של התורה כולה יצא."

זאת אומרת שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, יצא לא ללמד על האירוע עצמו,
לא על המילה עצמה, כמו שנפגשים בה במציאותנו, אלא ללמד על הכלל,
המקום שבו הוא נכלל בשורשו, להראות דברים עליונים מסודות עליונים.
הזהר לא מלמד אותנו לקרוא את הפרשנות שלנו, אלא את כוונת התורה.
לא סתם ר' אלעזר בוחר בסיפור התיבה ובסיפור המבול דרכה:
בחודש השביעי זה תשרי, מדבר על חידוש הבריאה, על זמן הדין, כי בריאה מתחילה בדין.
על הר, שיש בו ארירה, שיש בו דין. זה השורש העליון שהוא מעיד עליו.
ענף זה המקום שבו התפיסה שלנו פוגש את המילה, פוגשת את האירוע, גם בחיינו.
לכן משתמשים בפרשת בהעלותך בחצוצרות. חצוצרות הן חצאי צורות.
אנחנו נפגשים עם חצי צורה וצריך להעלות אותו לשורשו.

הזהר וחב' הזהר מגלים את זהותם כתיבה, כצירוף נכון של תיבה, שאם יודעים כיצד להיכנס לתוכה,
היא מרימה אותנו מעל הבלבול של הגשמיות, ומאפשרת לנו לשאת הפכים וניגודים.
להיכנס אל תוך התיבה, זה להיכנס לתוך בינה שזו רחם שמטביעה בנו את השפה מחדש.
אותה קריאה בשפה של התורה באופן שבו היא מאפשרת לנו להבין את כוונת התורה,
מעלה אותנו מעל הקריאה הגשמית, שאוסרת את הניצוצות של האור.
אם אומרים שהמבול פירק את הקשר שבין מלכות לבינה, בין תחתון לעליון,
הזהר מאפשר לנו לקשור מחדש, לחדור פנימה אל תוך נשמת התורה,
וזה האופן שבו אנחנו בדורנו, יכולים להינצל על ידי הזהר, וללכת בעקבותיו.

'ומי שאומר שסיפור ההוא של התורה הוא להראות על אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו'
משום שמי שאינו מתייחס לתורה כמאור שיכול לתאם אותו אל שפת אמת,
לא אל היחסיות של התפיסה של רצון לקבל, אלא להתקרב לתפיסת האמת של הבורא
אותנו ואת הבריאה כולה, אז תיפח רוחו מקודש.