פרשת בא- על פרשת השבוע במשכן הכוונה

"וזה שנתן הקב"ה למשה בדיבור "בא אל פרעה". כלומר, תייחד האמת שכל הביאה למלך מצרים אינו אלא לסוד 'פרעה', להתגלות השכינה הקדושה. וזהו שכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו וכו' למען שיתי אותותי אלה בקרבו". פירוש, כי ברוחניות אין אותיות, כמו שהארכתי מכבר בזה, וכל הפריה ורביה שברוחניות שורה על האותיות [על הכלים שיש להם חסרון אל האור] הנשאבים מחומריות דעולם הזה בסוד "ובורא חשך", שאין כאן שום הוספה וחידוש, אלא בריאת החושך שהוא מרכבה מותאמה לגלות האור כי טוב". (אגרות הסולם, מתוך אגרת טו')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי'  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

כשנכנסים לפרשת בא אנחנו עוברים לפאזה אחרת במשמעות של המכות, במשמעות של אותן שבירות של כח אחיזת הקליפה. בפרשת וארא היו שבע מכות, והטיעונים שעלו היו של הנגלה, כלומר הטיעונים של ההצדקה של היחוד של ישראל בתוך ההיסטוריה, כאשר מתחילים מהאבות ומהמהלך של מה ישראל מנסים לשמור ביחס לעבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, ירידתם למצרים והאופן שבו בגלוי הם שמרו על יחודם, ועל מקום נפרד, ועל החזון של עצמם, שיבוא יום וההבטחה של האבות תתממש בהם, כבנים. כבנים שהם תולדות של האבות, הם צריכים לברר האם הם רואים את עצמם כבנים של הבורא. כשנכנסים לבא, לשלוש המכות, הן משלימות את המבנה של עשר המכות, בתוך מה שאי אפשר להשיג, בתוך הג"ר. כלומר שהצורך להיכנס עם פרעה להכבדה נוספת, זה משום שהוא מתחיל לשאול על השורשים של הדברים, על הנסתר, מה שנעשה בלתי מובן לכל הסביבה שלו, שזה מה שאין לנו בו השגה בשיתא אלפי שני.

הארבה מתיחס לריבוי שהוא בתוך שם אלהים, בבינה (המכה השמינית מול הספירה השמינית מלמטה). הארבה מכסה את עין השמש, כלומר הוא מכסה את האלוהות של מצרים, ואין לישראל נגיעה בהחשכה של האלוה, או של השר שמשגיח על מצרים, נאמר במכת ארבה: "הנני מביא מחר ארבה, בגבולך. וכסה את עין הארץ, ולא יוכל לראות את הארץ" (שמות י', ד') לכסות את עין הארץ, זה לכסות את השליטה, משום שסמל רע, אלוהי מצרים, הוא העין. כלומר שיהיה ניתוק הקשר בין הכח שמחזיק את מצרים לבין הארץ, לבין הרצון שלהם, האופן שהם הפנימו אותו. מצרים נפגעת מהריבוי. הריבוי שבמצרים היה הכח התרבותי, והופך להיות מה שמכסה מהם את כל צורת הראיה, את כל צורת השימוש, משום שכח הריבוי, אלהים, כל עניינו הוא להעיד על אחדות, להעיד שמה שמעניין אותנו הוא נותן המתנה, שורש ההשפעה ולא הקבלה. שאלת פרעה טרם המכה היא אם יש בריאה של הרבה מאוד צורות חיים, למה הריבוי הזה בעצם לא כולל את ישראל? פרעה עדיין מברר מול משה 'מי ומי הולכים': "ויושב את משה ואת אהרן, אל פרעה, ויאמר אלהם, לכו עבדו את יהוה אלהיכם; מי ומי ההלכים. ויאמר משה, בנערינו ובזקנינו נלך; בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו, נלך כי חג יהוה לנו" (שמות י', ח'-ט). בנערינו – נלך באופן שאנחנו מתעוררים, בזקנינו – באופן שאנחנו קונים חכמה, בבנינו – בתולדות של התודעה שלנו, בבנותינו – בכלים שלנו, בצאננו – עם תחילת היוולדות הנשמות שלנו, בבקרנו – בביקורת העצמית שלנו. כי חג הויה לנו הוא האור המקיף שלנו והוא זה המוביל אותנו. "ויאמר אלהם, יהי כן יהוה עמכם, כאשר אשלח אתכם, ואת טפכם; ראו כי רעה נגד פניכם" (שמות י', י'). השפע במצרים ניתן על פי הטף, על פי התולדות, לכן הוא רוצה לשמור אותן במצרים, משום שאם הטף ייצא, הם יפגשו את רע, האלוהות המצרים, ואם היא תפגע בהם, היא תפגע גם במצרים.

מכת חושך מדברת על החכמה, וחוזרת לספר בראשית אל החושך, שהוא הצורה שכלי בלתי מתוקן קולט את השפע, או את החכמה. ואילו ישראל אינם נפגעים, אלא להיפך, שומעים שלבני ישראל היה אור במושבותם, כלומר בשורשם, על פי האופן שזה מתבטא עכשיו בשבירה באחיזה של הקליפה במקומות העליונים ביותר. זה מגיע לענין הבכור של מחשבת הבריאה, האם ישראל, המבנה של האפשרות הזו, היה קיים בעת בריאת העולם? וגם מכת בכורות מוכיחה זאת.

בתחילת הפרשה נאמר "ויאמר יהוה אל משה, בא אל פרעה: כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אותותי אלה, בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך, את אשר התעללתי במצרים, ואת אותותי, אשר שמתי בם; וידעתם, כי אני יהוה" (שמות י', א'-ב') 'הכבדתי' כדי שתהיה האפשרות לשאול מעבר לנגלה, לשאול על השורש, וגם להוציא לחירות את השורשים, שזה להביא את ישראל לידי הכרה בזהותם ובזהות משימתם. לחקוק אותיות זה לחקוק את הכלים, איזה כלים? אותיות 'אלה', שהן החלק של האלהים שפרעה אינו מכיר, הוא מכיר את 'מי', 'מי הוא הויה אשר אשמע בקולו'.

איך לוקחים את 'בא אל פרעה' לתוך העבודה שלנו כאשר מדברים באדם אחד? אם אנחנו מבינים שזה החיבור שבין הרצון לקבל, כפי שהוא, שמכסה את השורש או את האור, ניתנת לו חקיקה ועבודה שבה הוא יכול לגלות אותו. אז מה הן השלשלאות שכובלות את האדם? אומר בעל הסולם באגרות הסולם, אגרת טו':

"… ובזה מובן הפסוק (שמות י, א) "בא אל פרעה", והוא סוד השכינה הקדושה בהתגלות, מלשון "יפרע את ראש האשה" (במדבר ה, יח) [פריעה של המילה, גילוי הראש הפנימי של היסוד, שהוא הנוקבא. ענין פרעה שייך לתנאי ההתגלות, אם מדובר על ברית במובן של הסרת עורלה, פריעה וגילוי. כך בתוך המכות יש פריעה, ישנה אפשרות של גילוי האור, כמו הלבן שמתגלה בתוך האות. האור שמתגלה בתוך העבודה, שמתרחשת בתוך העולם הגשמי ומפנה מקום לרוחניות], כמו שכתוב בזוהר. והענין, שכל כמה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידין אותם ומטרידין אותן מעבדות ה', כל כך היו באמת בגלות מצרים [כל מה שמצר עלינו, כל מה שאנחנו חושבים שמפריע לנו או מונע מאיתנו, שזה לכאורה סיבות חיצוניות גדולות מאיתנו וחזקות מאיתנו, זה בדיוק העומק שאנחנו נמצאים בעבדות מצרים]. וכל הטרחא של הגואל לא הי' אלא לגלות להם שאין כאן כח אחר מעורב, ו"אני ולא שליח", כי אין שום כח זולתו, שזה הי' באמת אור הגאולה, כמו שכתוב בהגדה של פסח".

פרעה הוא העורף, החושך שישמש ככלי לגילוי האור. כשמדברים על אדם אחד, זה איך אנחנו מבינים את אותו שיעבוד. שמדובר על שיעבוד התודעה ועל קוצר הרוח, זאת אומרת אי האפשרות של הרוח שלנו, בגלל העדר האמונה, לחבר בין העולמות, לראות את הקשר האמיתי בין מה שנגלה לנו, ההיסטוריה, הביוגרפיה, העולם, היקום, הידע, לבין הג"ר, לבין עולם השורשים, לבין רצון הבורא או מחשבת הבריאה. לכן הטרחה של מכות מצרים על מצרים ופרעה, שיש לו כתר גבוה (אחרת משה לא היה חושש לבוא), ויש צריך להוציא מהמנטליות והתודעה האנושית, את כל מה שמעכב ואוסר את ההתגלות של רצונו של הבורא. אז המכות נוגפות את הגוף ומשחררות את הנשמה, ומאפשר לה לגלות את מקומה, כלומר מתגלה שליטת הגוף על הנשמה. זה לא פרעה שנפרד מאיתנו, אלא זה פרעה שבתוכנו. עלינו לראות איך אנחנו מתייחסים לאמונות שלנו, ולמצוא את המקום של הצורך האמיתי שלנו, משום שזה המקום של התפילה שלנו.

"וזה שנתן הקב"ה למשה בדיבור "בא אל פרעה". כלומר, תייחד האמת שכל הביאה למלך מצרים [כל ההשקעה בשכנוע] אינו אלא לסוד 'פרעה' [לעשות פריעה כדי לגלות את השכינה], להתגלות השכינה הקדושה. וזהו שכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו וכו' למען שיתי אותותי אלה בקרבו". פירוש, כי ברוחניות אין אותיות, כמו שהארכתי מכבר בזה, וכל הפריה ורביה [שמתחילה בארבה, מהריבוי] שברוחניות שורה על האותיות הנשאבים מחומריות דעולם הזה בסוד "ובורא חשך", שאין כאן שום הוספה וחידוש, אלא בריאת החושך, שהוא מרכבה מותאמה לגלות האור כי טוב".

ברוחניות אין אותיות, אין כלים, יש שורש לכלים, לפיכך כדי שרוחניות תתגלה היא צריכה אותיות, כלים, גופים שבהם היא יכולה להתגלות. מתי יש אותיות? רק בעלית מלכות לבינה. מלכות בעליית לבינה מביאה את הכלים שלה, את האותיות שלה, שעדיין אין להם יחס אל האור, ודרך בינה היא מקבלת צורה של האות, כלומר יחס אל האור.

במעבר שבין מכת חושך, כפי שהיא נחוית, לבכורות, פרעה, כעורף, שכל הזמן יונק את השפע שיורד לישראל, הבורא משאיר לו את התמצית, כדי לאפשר לו להמשיך לעבוד, כדי למשוך את השפע הבא. פרעה מבין את החלק שלו בתוך התכנית, גם אם הוא לא מסכים לה, שזה רגע של הכרה, שעדיין רוצה לראות את השורש העליון יותר. האם בתוך רצונו להיטיב לנבראיו, בתוך מחשבת הבריאה, בתוך הכתר, נמצאת האופציה שנקראת 'בכורי'? ל'בכור' יש תנאי מקדים והוא 'בן'. זאת אומרת שכדי להיות בכור, אתה צריך להיות בן, לא עבד. אפשר לראות את האופן שזה יופיע בסוף מכת בכורות, של מה הם השורשים של הבכורים: "ויאמר משה, כה אמר יהוה: כחצת הלילה, אני יוצא בתוך מצרים. ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו, עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים, וכל בכור בהמה" (שמות יא', ד'-ה') בחצות הלילה הוא יוצא בתוך מצרים, הויה ובית דינו, 'אני' הגדרת השכינה. אלו שלוש דרגות של עבדות שמסולק מהן הכח: בכור בהמה, בכור השפחה ובכור פרעה, שהוא המשועבד הגדול ביותר, הוא המייצג את השעבוד. אפשר לומד שהרחם של ישראל הייתה השעבוד והעיבור והלידה צריכה להבדיל אותה בהכרה, וההכרה היא בעצם "החודש הזה לכם, ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב', ב'), עליה הרבה מפרשים אומרים שבה הייתה צריכה להתחיל התורה. שהיא התחדשות שהפוכה לצורת השעבוד, שזו ההתפשטות האחרונה ליב' פרצופי אצילות ויצוגי הגוף שלהם במציאות, התפשטות שתושלם במתן תורה. אחרי שישראל השלימו את העבודה שלהם, ניתן להם ראש חודשים, הפסח, זבח פסח, המילה והתפילין, שזה הזהות וההבדלה שתאפשר להם להכיר בהיותם בכורים ולראות את השורשים מעבר לנגלה. מה שהתגלה דרך אבותיהם זה אל שדי, אבל את הויה הם צריכים גם לבנות את הכלי שלהם בהתאם למה שהתגלה להם, נשבר ושוחרר. לכן השלמה של עצרת של פסח, היא בשבועות. הם צריכים להתאים את עצמם ולבנות את הכלי, כדי שאור התורה יוכל לשרות בהם. אותו אור תורה שצריך להחזיק אותם בתיקון, עד שהם יכנסו לישראל.