פרשת בא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת בא במשכן הכוונה

"כיון דחמא וכו': כיון שראה הקב"ה, שמשה ירא, ושליחים ממונים אחרים למעלה לא יכלו לקרב אליו, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה ולא אחר. כמש"א, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. ובארו סוד החכמה של התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו לאלו יושבי על מדין , היודעים בסוד אדונם" (זהר בא, אות לח', מאמר התנינים)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

בפרשת בא מופיעות שלוש המכות האחרונות על מצרים, היא יוצרת את שלוש ההבחנות העיקריות שהן הג"ר, הן ג' ראשונות של המערכת. כל מכה עניינה להתיר את הקשרים שבהם אזוקים וקשורים הניצוצות של נשמות שירדו ונקשרו בקליפות. כל המציאות מתקיימת על ידי הניצוצות האלו, ורק הכח שעומד מול זה, כח הויה עצמו, שזה הוא ולא שליח, יכול להתיר את הקשרים האלו. הקריאה 'בא אל פרעה' מעבירה חלחלה במשה, שהנהגה שלו כל הזמן נתמכת, לכאורה ההויה הולך איתו, ופתאום הקריאה שלו היא 'בא' ולא 'לך', כלומר ההויה במקום שנמצא פרעה ולשם משה צריך ללכת. אומר הזהר שהקריאה של 'לך-לך' מתהפכת ל'בא', כלומר היא חוזרת אל השורש הבריאה של ה'בורא', וכמו שקורא הזהר 'בא וראה'. משה, בשל ההצהרה על זהותו כישראל מצהיר על כך שרק הבורא יכול לעזור לו, רק התערבות העליון יכולה להכריע בין שני צדדים שהם שוים בעוצמתם – פרעה מול משה. מדוע הם צדדים שוים בעוצמתם? כל מה שנברא הוא רצון לקבל, אחד הדגמים שלו הוא פרעה, שהוא רצון לקבל לעצמי ואחד הדגמים האחרים שלו הוא משה, שזה רצון לקבל בעל מנת להשפיע. השורש של שני דגמים אלו הוא שווה, אבל השימוש שונה ונקבע על פי האתוס המוסרי שמשתמש בכלי, האחד משתמש בו באופן מוסרי והשני לא. כלומר מדובר פה על היכולת לקרוא את פרעה ואת משה כמו שורש אחד, שיש בו בחירה.

היושר האינטלקטואלי של פרעה מביא אותו לראות, שהוא לא יכול להיות המוביל של שחרור האנושות והאבולוציה שלה, משום שהוא משועבד לעצמו. עבד לא יכול לצאת מעצמו, אלא רק בן, לכן ישראל יכול לצאת מהשעבוד שלו, ורק באמצעות הבורא, כאשר אנחנו רואים את עומק השעבוד שלנו, רק אז אנחנו מתחילים להסכים שהנשמה תוביל אותנו לחירות. המצרים מבינים את השעבוד שלהם ואת מה שנגזר עליהם, והם רודפים אחרי ישראל, כי יתכן והם מבינים מה איבדו שם. לכן זה לא ברור אם הרדיפה היא כדי למשוך אותם חזרה או כדי להצטרף. כך שיציאת מצרים מתרחשת פה, כאשר פרעה רודף אחרי ישראל, שזה הרגע שבו רצון לקבל, השורש הגבוה שואל 'איך אני אתכלל בגמר תיקון?' אז האופן הוא בנקודה של הסוף, בים סוף. אין תיקון על הגופים במשך שיתא אלפי שני, אלא תיקון על הנפשות ועשרה אחוז על הגופים. התיקון הסופי של כל מצרים הוא בים סוף, כלומר בנקודת הסוף, במנעולא, בחינה ד' של המלכות. נאמר שמשך השעבוד היה מאתיים ועשר שנים, סוד מאתיים הוא האורות שהיו אמורים להתפשט בנשמות ישראל ועוד עשר ספירות של הראש דגוף. עשרות ספירות משום שחלק מהרצונות שלנו לא יכולים להגיע לגמר תיקון, אלא רק הרצונות שמוכנים לשרת את הנפש, שזה המעשר שאנחנו נותנים מהגוף אל הנשמה, וכל השאר טובע בים. שזה הרגע שבו אפשר לאסוף את כל הניצוצים שמתכסים במים והם יאספו על ידי ישראל.

אחד הדברים שנשארו עד היום ממצרים, זה היחס שלנו אל המוות. הפחד מפני המוות, המוות הוא העיקר וכל החיים מושקעים בו. שזה מן עיוות בכח שניתן לרצון לקבל, בשל סירובו לקבל את הזמניות שלו, משום שהשורש שלו זוכר את הנצחיות שלו. מול זה, בא ישראל ואומר שהחיים הם בחיים, והמוות הוא היכולת שלנו לממש את הנצחיות באמצעות הגלגול. זאת אומרת שלמוות יש חסד של תיקון שמאפשר את אי ההפסק, וכי ההסתלקות יוצרת את הנצחיות של הכלי. אז המוות הוא לא המצב הנכסף, כמו שהרצונות לקבל לעצמם של מצרים קיבעו אותו, אלא הוא כח התיקון, כח ההתקנה של נצחיות החיים. אם אנחנו אומרים שמכות מצרים נועדו כדי להתיר את הקשרים של הניצוצים בתוך הקליפות, מה שעומד מול זה, זה התקשרות בג' קוים. זה קו אמצעי, מה שממשיך אותו משה – הוא עומד זה מול זה, מול ההתקשרות המשעבדת, שעומד מול ההתקשרות שיכולה לגרום לנו להתעלות ולצאת מהשעבוד לחירות, חירות ממלאך המוות.

שלוש המכות האחרונות קשורות ליחס של מצרים אל המציאות, כלומר זה יהיה קשור לראיה, שזה היכולת לראות את המציאות כמו שהכלי המשעבד את האור, מסתכל. הטיפול בישראל, הקשר הוא דרך בינה, דרך השמיעה, והקשר של מצרים, או התרה הקשר, הוא התרת הראיה, נאמר על מכת ארבה: "הנני מביא מחר ארבה, בגבולך. וכסה את עין הארץ, ולא יוכל לראות את הארץ" (שמות י', ד') סמל רע, אלוהי מצרים, הוא העין, ולכסות את עין הארץ אומר שיהיה ניתוק הקשר בין הכח שמחזיק את מצרים, לבין הארץ, לבין הרצון שלהם, האופן שהם הפנימו אותו. לאחר אותה מכת ארבה פרעה אומר: "וימהר פרעה, לקרא למשה ולאהרן; ויאמר, חטאתי ליהוה אלהיכם ולכם. ועתה, שא נא חטאתי אך הפעם, והעתירו, ליהוה אלהיכם; ויסר מעלי רק את המות הזה" (שמות י', טז') נכנס כאן עניין השפופרת – במובן של כך ההויה מחדירה את המחשבה שלה. ישראל נכנסים ראשונים פנימה לשפופרת, ואחר כך מצרים. אז כאשר לוחצים על השפופרת, ייצא קודם מצרים, וזה יראה כאילו הוא בכור כי הוא יוצא הראשון, אבל השורש הוא הבכור. לכן פרעה אומר שהוא החטיא את ההכרה בתפיסה ובתפקיד של ישראל.

לאחר מכת חושך מגיעה מכת בכורות: "ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו, עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים, וכל בכור בהמה. והיתה צעקה גדלה בכל ארץ מצרים, אשר כמהו לא נהיתה, וכמהו לא תסף." (שמות יא', ה'-ו') כל המהלך מתחיל מהצעקה של ישראל, מהשועה שלהם. הצעקה חוזרת פה, אל מהו סוג התפילה המתקבלת, מה המכה גורמת. השוועה והצעקה של התרת הקשרים, בונה את החודש, שהאות שלו היא צ', זה יסוד העקה, יסוד המועקה, הכובד, הצעקה באה מהיסוד שמעורר בנו את הרגשת הכובד של מציאות נטולת הויה בכל ארץ מצרים, בכל הרצון המצר את הניצוצים.

כאשר משה מופיע, הוא מעורר את כל הזכרון שישנה איזה ארץ שאנחנו שייכים אליה, ואז מצרים הופכת להיות הרחם היולדת של ישראל, שברגע מסויים דוחפת את ישראל החוצה. מצרים כמו יולדת, נשאה בקרבה את ישראל, שבזמן ההריון היא יצגה מול שאר האומות את העתיד שלהם, ולאחר שהיא יולדת היא הופכת להיות העבר, היא הופכת להיות טמאה, והעתיד נולד. בעצם פרעה הולך לוותר על היותו עתיד, על כך שהוא השליטה והוא הידע, והנה התינוק שהולך להיוולד, שהיה תחת שליטתו המוחלטת, רוצה להשתחרר מהשעבוד שלו. הלידה היא עניין מיתי. למצרים לא הייתה את ההכנה ללידה שלה. יצאו ממנה ערב רב, שהצטרפו לישראל, לא כי הם רצו להגיע אל ארץ ישראל, שהם אפילו לא הבינו מה המשמעות שלה, אולם הבינו, במיוחד בהיותם מצרים, מהי נוכחות רוחנית, מהו כח שיש לו דיבור עם העליון. לכן המניעים של ערב רב שיוצאים עם ישראל הם דתיים, והמניעים של ישראל הם לאומיים. מתי מצרים הבינה את גדולתו של משה? הלא המופע הראשון שלו הוא בתחפושת חרטום, וכמו כל המכשפים הוא הופך מים לדם, מטה לנחש, אך המקום היחידי שההשוואה נשברת קורית במכת כינים, בה החרטומים המצרים אומרים 'אצבע האלהים היא' משום שזה ברמה של החלקיק הקטן. זה ההרכב הפנימי העמוק של הטבע, שבזה אין להם שליטה. מהרגע הזה מצרים ראתה את משה כאיש גדול.

המצוה הראשונה הייתה צריכה להיות לדברי האר"י 'קדש לי כל בכור פטר רחם', ישראל מובחן ככלי ההבטחה שהאנושות אכן תקבל את האורות של מחשבת הבריאה, אבל המצוה הראשונה היא קידוש ראש החודשים ניסן, שמתחיל למנות את ההיסטוריה מהרגע הזה, משחרור ניצוצות הנשמה הגדולים משעבודם, עוד מצוות שניתנו הן זבח פסח והמילה. אם הערב הרב יקח על עצמו מצוות אלו, הם יוכלו לעשות אחר כך את מצוות 'קדש לי כל בכור', כי הם יהיו כבר גרים. כלומר משה מלמד אותנו את הצורך בהכנסת גרים, את אלו שראו וקיבלו את משה כמו גילוי של ההזמנה של העליון, ומאפשר להם לתודעות אנושיות להיכנס לתוך ישראל. מי אלו ערב רב? אלו נשמות שלא בחרו לרדת כישראל, אבל ניתנה להם עוד הזדמנות להכריע ולשנות את ההכרעה שלהם לישראל, וזה חובה לצאת איתם ממצרים. אומר האר"י בשער הפסוקים: "כי הערב רב הם ניצוצות נשמות השחתת זרע אדם הראשון, באותם ק"ל שנה, ולא היו נתקנים עדיין, ולהיותם מבחי' הדעת שביסוד דאבא, שהוא משה ע"ה, השתדל מאד לתקן אותם, ולהוציאם ממצרים, כנזכר שם באורך, והנה השי"ת צוהו, קדש לי כל בכור בבני ישראל, להיות גם הם מבחי' הדעת העליון, הנקרא בכור, ושם מגיע פגם חטא של השחתת הזרע כנודע. ולכן בני ישראל שהיו מתוקנים כבר מעון הזה, קדש לי כל בכור שלהם, אבל לא בכורות הערב רב, שעדיין אינם נתקנים, ואינם ראויים למצוה זאת".

מתוך מאמר התנינים של זהר הפרשה:
לו) אמר ר' שמעון וכו': אר"ש, עתה יש לגלות סודות שהם מתדבקים למעלה ולמטה. מה כתוב, בא אל פרעה, הלא לך אל פרעה, היה צריך לומר, מהו בא. ומשיב. אלא שהכניס אותו, את משה, חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, שכמה מדרגות משתלשלות ויורדות ממנו. ומי הוא. הוא סוד התנים הגדול.
לז) ומשה דחיל מניה וכו': ומשה ירא מפניו, ולא קרב אלא לאלו היאורים, שהם מדרגות שלו, אבל לתנים עצמו היה ירא ולא קרב, משום שראה אותו משתרש בשרשים עליונים.
לח) כיון דחמא וכו': כיון שראה הקב"ה, שמשה ירא, ושליחים ממונים אחרים למעלה לא יכלו לקרב אליו, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה ולא אחר. כמש"א, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. ובארו סוד החכמה של התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו לאלו יושבי על מדין [אלו המשתלשלים מקו שמאל ומשכילים להפוך את הדין לרחמים], היודעים בסוד אדונם.

הסגולה שנכנסת עכשיו עם ישראל היא העבודה בשלושה קוים, אז מה שמסלק את ג"ר דשמאל הוא מסך דחיריק, שמשתמש בכח המנעולא. המנעולא היא היחידה שמסלקת את האורות. זה הכח הבראשיתי של לא לקבל לעצמי, אשר נובע מהכתר, מתוך הכרה שכל מה שנברא הוא רצון לקבל. האור הגדול של ע"ב-ס"ג שעשתה זיווג על מלכות כשהיא עטופה בבינה, מוריד את המלכות למקומה, ועכשיו יש קו שמאל וקו ימין. כשהאור נכנס, יש מה שנקרא 'שורוק', זו מחלוקת עצומה בין ימין לשמאל. השמאל, אור החכמה, בשום אופן לא מוכן לוותר, הוא גם לא מבין למה הוא צריך לוותר, ולתת שליטה לאור הקטן הזה שנקרא 'אור חסדים'. אותו אור חכמה אינו לא יכול להאיר, לא באופן שהוא היה רוצה להאיר, אבל הוא הרבה יותר גדול מאור החסדים. אז מה יכול להכריע? זה מה שנקרא 'מאמר התנינים'. אנחנו קוראים לכח הבראשיתי הקדום ביותר של נקודת המנעולא. המנעולא לא עולה עד שיש מחלוקת. אם אנחנו לא מרגישים את העוצמה של המחלוקת עם פרעה, כמו שמצוייר פה, אנחנו לא יכולים לקרוא למסך דחיריק להכריע, אין מה שיהרוג את הבכור של פרעה ויתן קדימות לימין, לאור חסדים שנראה הרבה יותר חלש. כל מצרים, כל הרצונות לקבל לעצמם קוראים לפרעה להפסיק להתעקש משום שמצרים אבודה ואפסו הסיכויים. כאשר פרעה מסכים, הוא מבקש את הברכה. בקשת הברכה היא הכרה בבכורה של ישראל. זו ההכרה של 'אני יודע שאני הולך למות והזמן שלי נגמר, אז כדי להיות נכלל בתוך התבונה או החיים, או ההיסטוריה האנושית כולה, אני צריך שאתה תברך אותי'. זו הסכמה עמוקה של פרעה, משום שמבחינתו הוא שילם את כל המחיר של ההסכם, הוא איבד את הכל. הוא איבד את כל מה שראשו נישא עליו.

כאשר אנחנו נכנסים לפרשת בא, אנחנו נכנסים לשלב בהיסטוריה של התפתחות התודעה האדמית או הנשמתית, שעושה את הקשר בין מה שניתן קודם לבחירה ושועבד, בין אור לחושך, או בין תכונת האור, מחשבת הבריאה, לבין היוצא ממנה, הכלי שצריך לברר את עצמו כדי להיות מסוגל לקבל את מחשבתו. זה מתחיל פה, ב'בא'. שזה אומר שזה הכלי השני, לא ההתפשטות הראשונה, אלא התוצאה שהיא כרוכה בהתפשטות של האור, היא הכלי שעכשיו נקשר בבינה, נקשר בא', נקשר בבורא עצמו, בהגדרת ה'אנוכי'.