פרשת אמור – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת אמור במשכן הכוונה

"ויאמר יהוה אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן;
ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו"
(ויקרא כא', א')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת אמור על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

ספר ויקרא הוא ביטוי של הבחינה שנקראת בינה, שהיא המקור שמחזיר אותנו לקשר,
לדיאלוג ולהתקשרות, ליכולת לא להתנתק ולא להיפרד מרצונו של הבורא.
כל ספר 'ויקרא' עניינו הוא הדיאלוג בין עליון ותחתון, כלומר כך קוראים לנו, וכך אנחנו יכולים לקרוא.
בספר זה בינה מעצבת את כל מרחב הקשר הזה ואת כל עניין הקורבנות.
שהן צורות ההתקרבות של התחתון אל העליון, על פי זימון העליון, ושם יכולה להיות התוועדות.

"ויאמר יהוה אל משה, אמר אל הכהנים בני אהרן; ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו".
מתחיל לעצב בתוך ישראל דגם של התקשרות הנקרא 'בני אהרון הכהנים',
שצריכים להיות הדגם לקבוצה שלמה של המשמעות של 'קדושים תהיו כי אני קדוש'.
התנאי המרכזי של פרשת קדושים, הוא "ואהבת לרעך כמוך' לרעך כמוך, אני הויה'.
מצד שני זהו דגם של ממלכת כהנים, שאין לה נחלה פיזית בתוך העולם,
אלא הדגם של איך האדם הופך להיות מרחב בשביל העליון.

אם כן, אמור פותחת ב'ויאמר' במקום 'וידבר', זו אמירה שיש בה רכות,
מי שפותח את הפרשה הוא הויה ולא אלהים. הויה הוא צורה של התגלות.
על משה להעביר את היכולת הזו של להאמיר, להעלות בחשיבות, בהשגה, בקדושה,
אל הכהנים, כדי שהם יוכלו להאמיר את ישראל ואת כל האנושות.
נאמרות שלוש פעמים או ישנן שלוש אמירות, שהן שלוש דרגות של השגה: נשמה, רוח ונפש.
תפקיד הכהנים הוא להעלות את הרוח, לגרום לעליית הנפש לחיבור עם הנשמה,
לכן נאמר 'שלא יטמא', כדי להסיר מהנפש את האטימה שיש עליה ולאפשר לה את החיבור הזה.

עוד נאמר כי פרשת אמור היא האפיון של עבודת נשמה, שהמרחב שלה הוא מרחב של זמן,
איך פעימות התפשטות האור נקלטות בתוך ממברנת הקליטה של הנשמה והן הופכות לזמן.
אין מדובר בזמן הליניארי, אלא בזמן המחזורי של האפשרות של הקריאה.

אמור היא פרשה שאומרת לנו מה הן דרגות התגובה האפשריות למקומות התוועדות הנקראים מועדים או חגים.
איך מתוועדים? אם התורה והכהנים הם המרחב, אזי זמן השבעה מתחולל במרחב.
נאמר 'שבעה' כי אלו שבע הספירות התחתונות, שם אנחנו יכולים להרגיש את הנוכחות של
קדושת השבועה, של ההסכם, של הברית בין העליון לתחתון –
אלו שלושת המועדים שהם שישה, עם השבת הם שבעה.
למועדים, להתוועדות הזו יש שלושה אספקטים: פגישה, 'דעת' שהיא בקבלה זיווג ועדות.
יכולת ההשגה שלנו היא רק בשבע ספירות תחתונות, שלוש הספירות העליונות משפיעות,
אך אין לנו השגה בהן.

כל המועדים הינם סביב שבעת החודשים הראשונים מניסן ועד תשרי, וסובבים סביב שלוש הספירות:

חסד –
פסח

גבורה –
סוכות שבו יש 3 מועדים:
ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות

תפארת –
ספירת העומר, שבועות

המועדים הללו נקראי 'מקראי קודש', זה אומר שאנחנו נהיה קדושים. נהיה מוקדשים

לממש את נוכחות העליון בעולם, עבור כל מערכת הנשמות. במחזורים של מועדים,
באמצעות המאור הזה, אנחנו יכולים להכשיר מסך שבו אנחנו נוכל להרגיש את המגע הזה,
וגם נוכל להעיד – זהו תפקידו של המועד, בכל פעם כלפי תכונות או רגישויות אחרות:
של חסד, גבורה או תפארת.

ר' אפרים מסדליקוב מדבר על כך שהנפש היא חוטי ה'ערב' שעובר ב'שתי' של המועדים, של הקריאה בתורה,
זה אומר שקריאה נכונה היא קריאת כוונת התורה (כפי שהזהר קורא את התורה),
היא האופן שבו הנפש טווה את עצמה בתוך האור. הצורה של המועד הייתה התכנסות למרחב מקודש,
משכן או מקדש, ובו הייתה מתרחשת קריאת תורה. לאחר כל הקורבנות, ההתוועדות האמיתית
הייתה נעשית על קריאת תורה, לימוד תורה ופירושה. זהו כח הטוויה של הקריאה, קריאה מקודש,
דרך הלימוד של המאור. תפקיד הקריאה הזו הוא להניע את הנפש אל החיבור שלה לשורשה, להגדרת זהותה.

ישנם חמישה חודשים לאחר תשרי שבהם קורים מועדים שהם מלמטה למעלה: חנוכה, פורים,
וט"ו בשבט. הם מועדים שהתחוללו לא מתוך ההבטחה של העליון, אלא מתוך יחס של התחתון
כלפי העליון. כל ששת המועדים, מניסן ועד סוף תשרי, הם מועדי הכשרה ליכולת מפגש
בין האדם לאלוהיו יעלמו אחרי שהכלי שלנו יהיה מוכן, והמועדים שלא יתבטלו הם פורים, וחנוכה.